ברוך טעם קיב

לו איזה דבר ומביאו לזה שיהא רצונו באותן הנכסים. ועפ"י נולד זה צריכים לשאול על הקדישו. וצ"ל ג"כ דלר"א בר"ש שסובר דטעמא דר"י דסובר כב"ה דנשאלין על הקדש גם ר"י סובר דפותחין בנולד. אבל לדידן דפסקינן כחכמים דאין פותחין בנולד שפיר יש לחוש לקנוניא. ולכך אמרינן דצריך הבעל להדיר הנאה דחיישינן דלמא אינו מתחרט מעיקרא אף שיכול להערים ולומר דמתחרט מעיקרא לאו מגו הוא וכנ"ל ומדוייקים בזה דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות עירכין ה"ג שכתב בזה"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנו ה אה שמא קנוניא עשו על ההקדש. ואין אומרים אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי וישאל לחכמים על הקדישו ויחזור לו ע"כ כוונתו כנ"ל דאין זה מגו מה שבידו לומר שבטעות הקדיש דהא יודע בעצמו שאין מתחרט מעיקרא ולא הי' טעות בהקדישו. וכיון שכן קשה קושית התוס' על ר"ה שאמר ש"מ כו' אבל בבריא לא. ואמאי הא בידו לשאול ואף אם אין לו חרטה דמעיקרא יכול לשקר בפני החכם ויאמר לו שיש לו חרטה דמעיקרא ואין לומר דלמא אינו רוצה למעול בהקדש שיודע בעצמו שאין לו חרטה דמעיקרא הא גם אם משקר במה שאמר מנה לפלוני בידי ובאמת אינו חייב לו ג"כ הוא מועיל בהקדש. ומש"ה הוצרך התוס' לתרץ דש"ה באומר מנה לפלוני דדבר שהיא קל עב ד ולא ישאל על הקדישו. וסמוכין לכל מ"ש גם מדברי התוס' הנ"ל דאם נאמר דבכל גוונא יש שאלה על הקדישו לנו לומר לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא ומה"ת לחוש שמה שאמר מנה לפלוני בידי הוא שקר ובשאט נפש יוציא את ההקדש לחולין הא בידו להוציא את ההקדש ע"י שאלה לחולין. א"ו כמ"ש דחיישינן שאין לו חרטה דמעיקרא ואין לו מנוס ממעילה בהקדש. וטוב לפניו ליעבד איסור זה ע"י אמירה בעלמא שאומר מנה לפלוני בידי מלעשות ערמה ע"י שאלה:

ובדברי הנ"ל מיושב מה שמקשה בקה"ח סי' רנ"ה ס"ק ג' על סברת התוס' והר"ן הנ"ל דדיבורא קיל משאלה אבל בגירושין יש מעשה דהא באומר יש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה וכן בגירשתי את אשתי נאמן משום דבידו לגרשה. אלמא אמרינן מגו כה"ג ואע"ג דהאי דבורא והאי מעשה ולפ"ד לא קשה דהא הטעם דלא שביק אינש היתרא ועביד איסורא:

ועפ"י הנ"ל י"ל מה שיש לדקדק וכבר העיר בזה א' מהאחרונים שבטור ובש"ע א"ע סי' ק"ב סעיף ז' שם גבי ערב לאשה בכתובתה כתבו כשמגרשה הבעל ידירנה על ד"ר. ובסעיף ח' גבי המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשתו איתא בסתם עד שידירנה הנאה ולא ביאר שההדרה תהיה עד"ר. וליישב זה אקדים דבתשובת הרשב"א סי' ובמיוחסות סי' רנ"ה ומביאה הב"י יו"ד סי' רכ"ח סעיף ט' מקשה האיך התירו הסנהדרין לצדקיהו את השבועה שנשבע לנבוכדנצר הא לא הי' לו חרטה דמעיקרא דכי הי' רוצה שיחתוך נבוכדנצר את ראשו ומחמת קושיא זו המציא הרשב"א דין מחודש דהיכא שאין אדם חפץ בנדרו בעצמותו אלא שנדר לצורך דבר אחר יכול להתיר לעצמו ע"פ חרטה דהשתא אף שאין לו חרטה דמעיקרא. ודין זה המחודש שחידש הרשב"א לא ראיתי מוזכר בש"ע להלכה (וביישוב קושיא זו של הרשב"א ושאר הראיות שמביא שם לחזק דין זה אאריך אי"ה לקמן):

ועתה נחזי אנן אם אין הדין כדברי הרשב"א הנ"ל קשה בסוגיא דידן למה צריכים שידור הבעל עד"ר כדי שלא ישאל על נדרו הא עיקר צורך הנדר הוא כדי שלא יגרש אדעתא דקנוניא ובמחשבתו לנדר הנאה וילך אצל חכם להתיר את נדרו הרי ליכא חרטה דמעיקרא דהא בשעת הנדר הי' מחשבתו לנדור לצורך הקנוניא וא"כ לא יהיה מקום להתרת חכם בשלמא גבי נודרת ליתומים שאוסרת לעצמה איזה דבר שבררו היתומים בתנאי אם נהניתי בכתובתי יכולין לחוש שמא נהנת בכתובתה ולאהבת הממון לגבות כתובתה שנית נתרצית בשעת הנדר שתהיה גדורה מהנאות אותן הדברים שנדרו הנאה מהן לרצון היתומים וכשיעבור הזמן מה ותרגיש בעצמה שקשה לה לפרוח מדברים אלו תתחרט בחרטה גמורה מעיקרא שטוב הי' לפניה אם לא הי' נוטלת כתובתה שנית ולא הי' נודרת הנאה ויהי' היתר החרם כדת בחרטה ומעיקרא:

שוב מצאתי כדברי אלה בתשובת מהרי"ט סי' א' ח"א וקרוב לשמוע אף אם במחשבתה כן תיכף בשעת הנדר שרוצת בקיומו של נדר רק אם יכפנה יצרה לתאוה לאותן הדברים שנדרה ממנה עד שעי"ז תרגיש בעצמה חרטה מעיקרא תלך לחכם ושרי לה ומועיל התרה כיון שעכ"פ היה דעתו לנדר ומתרצה בקיומה עד שלא תתחרט בחרטה גמורה למפרע אבל כאן במגרש את אשתו שאנו חוששין לקנוניא שאינו מגרשה רק כדי להחזירה ומדיר הנאה לא משכחת חרטה דמעיקרא דהא מיד בשעת הנדר הי' במחשבתו לנדור שיתיר לעצמו הנאה ואין בכה"ג שם חרטה במה שנדר דהא אין מתחרט על שנדר ואם מתיר החכם אין בהיתרו כלום א"כ גם בלא דעת רבים אין לחוש שילך אצל חכם להתיר:

אמנם בלא"ה יש לדקדק דלמה הצרכו חז"ל שלא יחזירנה לעולם הלא היה די לגדור בפני חשש הקנוניא אם יאמר הבעל שאם בלבו כעת לקנוניא מדיר הנאה ממנה ואם אין בלבו כעת לקנוניא מה לנו לאסרו עליה כשישתנה דעתו ויהא בידו להחזיר גרושתו. וצ"ל שרצו חכמים לגדור בגדר אמיץ פן יקל בעיניו עון נדר ובשאט נפש יעבור על נדרו ע"כ לא היה מועיל אם היה מודר כנ"ל כי בנדר כזה אם יחזירנה לא ידוע שעבר על נדרו משא"כ בנודר בהחלט שלא יחזור ויקחנה שאם יעבור ויחזירנה יהיה גלוי לב"ד שעבר על נדרו ויכופו לגרשה וקרוב לשמוע שהיא בכלל הנושא נשים בעבירה שכופין להוציא כדאיתא ביבמות דף פ"ז ובאה"ע סי' קנ"ד לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דשפיר צריכים להדירו עד"ר שאין לזה כלל התרה כי אם לא נדר אותן אלא בנדר סתם שיש לו מציאות התרה ע"פ חרטה דמעיקרא נשאר החשש שמא דעתו לקנוניא ואף שבכה"ג לא שייך חרטה דמעיקרא ולא יהיה לו מציאת היתר לנדר חיישינן שמא דעתו לעבור על נדרו ולפני ב"ד לא יהיה גלוי על שעבר על נדרו כי יהיה בידו להצדיק א"ע שבשעת הנדר לא הי' באמת דעתו לחזור ולישאנה ונדר ממנה הנאה בלב שלם. ואחר כך כשהרגיש בעצמו חרטה דמעיקרא ימצא פתח להתיר נדרו ע"כ צריכים לנדר עד"ר ומעתה י"ל דדוקא לערב לאשה בכתובתה הוא דצריכים עד"ר מטעם הנ"ל אבל במקדיש נכסיו ובמגרש את אשתו די בנדר סתם דהא לפי מ"ש לעיל לכך אינו נאמן במגו דאי בעי מתשל דחיישינן שיודע בעצמו שאין לו חרטה דמעיקרא על ההקדש ישאל בערמה ואם שיאמר לחכם שיש ל' חרטה דמעיקרא לא יהיה בהיתר החכם כלום ויהיה לו מכשול מעילה בהקדש לכך אנו דנו דנין להצריכו הדרת הנאה א"כ ממילא די בנדר סתם דאם במחשבתו על קנוניא אין לו מציאות חרטה דמעיקרא ולא יהיה יכול למצוא היתר לנדרו. ואם על דעתו להיות פרוץ בנדר מה לו להכשיל א"ע להיות באיסור נדר כל ימיו שיהיה עם אשתו הלא בידו לשאול בערמה על הקדישו כי יאמר בפני חכם שמתחרט על הקדישו בחרטה דמעיקרא אף שבאמת אינו מתחרט מ"מ כיון שמועיל בהקדיש נכסיו שהיא קדושת דמים יצא לחולין ולא יעבור רק פעם א' על אזהרת מעילה דקילי נגד עון נדר כל ימיו לכך לפי המסקנא דיש שאלה בהקדש אינו צריך לגבי המקדיש נכסיו ומגרש שיהיה נדר עד"ר וכנ"ל דבממ"נ אם בלבו לעבור על איסור הי' בוחר בעצמו בקל לשאול על הקדישו בערמה ואם אין בלבו לעבור על איסור הנדר אנן סהדי שלא יגרשה לקנוניא דהא אם דעתו לקנוניא לא יהי' לו מציאות היתר החכם כנ"ל:

אמנם גבי ערב לכתובה שפיר יש תועלת שמדירין אותה עד"ר דמנדר סתם יש לחוש שמגרש לקנוניא ואינו חושש לעבור על נדרו ושלא יהי' לב"ד גלוי שעבר על נדרו ילך לחכם קודם שיחזיר את אשתו וישאל על נדרו בחרטה דמעיקרא כנ"ל. ולסברת הנ"ל שמצאתי גם במהרי"ט לדחות ראי' הרשב"א מסוגיא דנודרת עלתה דעתו ליישב דברי התוס' דנודרת שמקשו וידירנה הנאה שלא תאכל כל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה לקמן דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ע"כ מקשים המפרשים דהא הדין אם נשבע על ככר אף אכלו כולו נשאלין עליה דחכם עוקר למפרע להציל מעונש שבועה ומחמת קושיא יא זו כתב בשעה"מ בהלכות שבועות פרק ו' הלכה י"ח שדעת התוס' כדעת הרשב"א הנ"ל דבנדר כזה לא בעי חרטה דמעיקרא והוסיף עוד שהיתר שלא ע"י חרטה דמעיקרא אינו ניתר למפרע רק מיגז גייז יעוייש:

ולפי עד"נ שיש לומר להיפך שהתוס' לא ס"ל כשיטת הרשב"א ודעתם דליכא היתר חכם בלא חרטה דמעיקרא ושלא יהיה קשה דא"כ למה חיישינן בנודרת ליתומים שתלך אצל חכם ושרי לה הא ליכא חרטה דמעיקרא וצ"ל כתירץ מהרי"ט דחיישינן דבשעת הנדר דעתה על קיומה ואח"כ שהוקשה עליה לקיים נדרה באמת תתחרט בחרטה דמעיקרא וזה לא שייך בנודרת על ככר זה ואוכלת מיד בפני ב"ד, וא"כ קשה קושית התוס' דבכה"ג כיון דליכא חרטה דמעיקרא לא תמצא היתר חכם להתיר הנדר. ובאפס חרטה דמעיקרא אין כלל היתר חכם לעקור הנדר:

אמנם א"כ קשה על הרמב"ם והרשב"א שבחידושיהן על גיטין מקשים