ברוך טעם קי

שמקשה שתשבע שלא תאכל ככר זה ותאכלנו לאלתר שאינו בשאלה וקשה על התוס' דהא הלכה בנשבע על ככר ואכלו כולו איתא בשאלה א"ו כנ"ל דהיכא דליכא חרטה דמעיקרא אין עוקרת הנדר או השבועה למפרע וממילא באכלו כולו ליתא בשאלה על מה שכבר עבר כן תורף דברי שעה"מ וקשה לי דהא השעה"מ מסיק בעצמו בפ' י"ג מהלכות א"ב דמי שאסר על עצמו בנדר פירות הקדש או נטע רבעי ואח"כ פדאן דכיון שבשעה שנשבע או נדר עליהן לא חלו איסור השבועה או נדר דאין חלין על איסורין אף דאשכח רווחא אח"כ כשנפקע איסור הקדש ע"י פדיון. מ"מ לא חייל הנדר ולא דמי לנשבע על ככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע שבועה שניה ושלישית דכששואל על הראשונה חיילה השניה וכששואל על השניה חיילה השלישית שאני התם כיון דהחכם עוקר שבועה הקדומה למפרע והוי שבועה שלאחריה כאילו היא ראשונה וחלה מיד בעת שיצאה השבועה מפיו של הנשבע. משא"כ כשלא היה אפשר שתחול השבועה בשעת השבועה מחמת איסור חפץ. ומייתי ראיה לדברי אלה מדברי התוס' סוף נדרים על משנה דנטולה אני מן היהודים. ומביא גם דברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ח שכתב בזה"ל דהא דאמרינן נשאל על הראשונה שניה חלה עליו היינו דוקא בשאלה משום שהחכם עוקר הנדר מעיקרו. אבל בהפרת הבעל דמיגז גייז אף שהפר ראשונה אין השניה חלה ע"כ. לפ"ז כשנשבע אדם או נדר על דבר שאין תכלית כוונתו בזה לעצמות הנדר והשבועה אלא לצורך דבר אחר דבכה"ג דעת הרשב"א שיש התרה בלא חרטה דמעיקרא ולפי דברי השעה"מ בשיטתו כשניתר בלא חרטה דמעיקרא אינו ניתר אלא משעת היתר ואילך ואינו נעקר למפרע והוי דומיא דהפרת הבעל דמיגז גייז. וא"כ אם האיש ההוא נשבע או נדר שנית על אותו דבר עצמו קודם שנשאל לחכם על הראשונה אין השניה חלה עליו כלל דבשעת השבועה או הנדר לא יכולה שתחול מפני הראשונה ואף כשחזר ונשאל אח"כ על הראשונה הרי לא נעקרה הראשונה למפרע רק מזמן השאלה ואילך וכיון שלא חלה השניה בעת הנדר והשבועה תו לא חיילה אף כשיש רווחא מצד השאלה על הראשונה ודמי לנודר שלא יאכל מדבר הקדש ואח"כ נפדה אותו דבר הקדש דאין הנדר חל כנ"ל א"כ קשה מאי הועילו חכמים בתקנתן גבי אלמנה הבאה לגבות כתובתה שתהיה נודרת ליתומים הא בידה להערים שתקדים היא א"ע ותאסור ע"ע בנדר או בשבועה אותן הדברים שעל דעת יתומים להדירה בהם וכיון שאין תכלית כוונתה באותן הדברים להיות אסורה בהן וכל חפצה בנדר זה רק שעי"ז לא יחול עליה הנדר לאח"ז כשתודר ליתומים. א"כ מועיל התרת נדר עצמה בלא חרטה דמעיקרא כדעת הרשב"א הנ"ל ובכה"ג אין החכם עוקר למפרע וא"כ אף שהדירו אותה היתומים אח"כ לא יחול נדרם מצד הנדר שיש עליה מכבר. ואף כשתשאל אח"כ לחכם על הנדר עצמו לא ישוב לחול עליה הנדר של היתומים דכיון דלא חל בשעת הנדר תו לא חייל אף כי איכא רווחא דהא אין הנדר הראשון נעקר למפרע כיון דאינו נעקר ע"י חרטה דמעיקרא וביותר קשה קושיא זו בסוגיא דידן ממקדיש נכסיו שמדירין את הבעל מאשתו שלא יחזירנה לעולם דהרי יודע הוא קודם שנזקק לעמוד בפני ב"ד שיוטל עליו נדר כזה הרי בידו להערים ולהקדים עצמו בנדר כזה שלא ישוב לעולם לקחת את אשתו ועי"ז לא יחול עליו הנדר שהדירו אותו הב"ד ואח"כ ישאל על נדר הראשון והשני לא יחול למפרע וכנ"ל:

ולשיטת הרמב"ם בפ' ג' מהלכות נדרים הלכה ב' כפי הנראה מפשיטות לשונו סובר להלכה כשיטת איזה מהפוסקים דנדר חל על נדר אף לא בכולל א"ש. אבל לדעת הרשב"א בחידושיו לנדרים דף י"ז דכ"ע אנן נדר חל על נדר מטעם דאין אחע"א רק בנזירות גלי קרא דנזיר להזיר שיהא נזירות חל לאחר שלשים של נזירות ראשונה. וא"כ נשאר קושיתי כנ"ל:

אמנם לפי סברת התוס' ביבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר' יוסי דלכך חל איסור טריפה על איסור אמ"ה אף בלא כולל כיון דלטריפה אין היתר לאיסורו ולאמ"ה יש היתר לאיסורו וא"כ י"ל גם בנדרים היכא דהנדר שנדר שנית אין לו היתר כגון למ"ד ברבים אין לו התרה מצי חייל על הנדר שקדמו אם הנדר הראשון לא הי' ברבים ויש היתר לאיסור ע"י שאלה. ואפשר ה"ה למ"ד נדר שהותר על דעת רבים אין לו התרה אם הנדר השני הוא על דעת רבים מצי למיחל על נדר הראשון שלא הי' ע"ד הרבים:

ולפי זה עוד מה שקשה לי עוד בסוגיא דידן בתוס' ד"ה מר סבר מקשה רזר וא"ת נהי נמי דיש לו הפרה מ"מ הא קיימ"ל דצריך לפרט את הנדר וא"כ אי אתי קמי חכם לא מפר ליה וי"ל דא"צ לפרט הנדר כ"א הלשון שנדר בו אבל אינו צריך לפרט למה נדר כו' יעי"ש. וקשה לשיטת הרשב"א בתשובה המובא בש"ע יו"ד סי' רכ"ח שדעתו כדעת רש"י בבכורות דף מ"ה ע"ב דלמ"ד צריך לפרט את הנדר צריך לפרט הסיבה למה נדר נשאר קושית התוס' הנ"ל כאשר התוס' בעצמם מקשים שם קושיא זו בסוגיא דנודרת במס' גיטין ולא נחתו למה שכתבו בעירוכין ביישוב קושיא זו דא"צ לפרט הסיבה. ולפי דברי הנ"ל א"ש דאם מניעת התרת הנדר אינו מצד חומר הנדר אלא כיון שצריך לפרט הנדר אין החכם רוצה להתיר זה לא מיקרי אין היתר לאיסורו דהא יש לו היתר רק שהחכם אינו רוצה להתיר ואם הותר מותר ע"כ לא מצי למיחל הנדר שקדמו דאין נדר חל ע"נ משא"כ בדעת רבים דמדינא אין לו התרה לשיטת רוב הפוסקים מלבד רבינו אביגדור כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ובש"ך שם דאף בדיעבד אינו מותר בכה"ג מיקרי אין היתר לאיסורו ומצי לחול הנדר הקדום שלא הי' על דעת רבים ויש היתר לאיסורו ע"כ אין גדר מפני חשש הערמה הנ"ל דלמא נדר הבעל קודם הגישתו לב"ד הנאה מאשתו כ"א כשמדירין אותו בב"ד על דעת רבים שפיר מצי למיחל על הנדר הראשון של הבעל שהיה על דעת שיהיה בידו לשאול להחכם ולהתיר אבל אם אין מדירין אותו בב"ד על דעת רבים אף שהדין שצריכין לפרט את הנדר מ"מ איכא למיחש להערמה הנ"ל כי אף שאין החכם רוצה להתיר את הנדר זה מ"מ כיון שאין הנדר חמור מצד עצמו לא מצי למיחל אם קדמו נדר שנדר הבעל בפ"ע הנאה מאשתו זו:

ועפ"ז יש ליישב גם מה שמקשה הב"ש בסי' ק"ב על הרמב"ם דגבי המקדש נכסיו והי' עליו כתובת אשה לא הוזכר כלל שיהיה הנדר על דעת רבים ולפי הנ"ל י"ל דבלא"ה די לגדור בפני הקנוניא אף בנדר סתם דפסקינן דצריך לפרט הנדר וי"ל דהרמב"ם סובר דצריך לפרט גם הסיבה ולא ימצא חכם שירצה להתיר לו ואם מפני חשש הערמה שמא נדר בפ"ע מקודם זאת אינו לשיטת הרמב"ם דהא סובר דנדר חל על נדר וסוגיא דגמרא דערכין אזלא אליבא דר"ה ור"ה לשיטתו שסובר בנדרים דף י"ז דאף נזירות אין חל על נזירות מכ"ש שסובר דאין נדר חל על נדר ושפיר איכא למיחש לערמה כנ"ל על כן הוצרך הגמ' לומר שמדיר ברבים ולמ"ד ברבים יש לו התרה ידיר על דעת רבים. אמנם דברי הראשונים יש לסתור לכאורה דלמ"ד צריך לפרט הנדר וגם הסיבה ליכא למיחש כנ"ל שיקדים א"ע בנדר כדי שלא יחול השני ז"א דהא אם יעשה כן לא ימצא היתר על נדר הראשון דהא יצטרך לפרט הסיבה וכשישמע החכם שנדר בפ"ע כדי שלא יחול השני לא יתיר לו הנדר הראשון ויושאר באיסורו מצד נדר הראשון ולקמן אבאר אי"ה שיש מקום להחזיק דברי הראשונים:

ודע שמש"כ בנדר שע"ד רבים מיקרי חמור מצד עצמותו לכך יכול לחול על נדר שקדמו שיש לו התרה יש לתלות במחלוקת הפוסקים דלשיטת הסוברים שהטעם מה שאין היתר בנדר שעל דעת רבים משום שאין רבים מתחרטין לכך לדבר מצוה יש לו התרה דלדבר מצוה מסתמא דעת כולם שוה להתיר א"כ י"ל דגם עד"ר לא מיקרי הנדר חמור דהא אית ליה ההיתר בחרטת כל הרבים דחרטה שוויה בהסכמה אחת על התרת הנדרים ובכה"ג אפילו לדבר רשות יש היתר כמש"כ התוס' בבכורות ואין מניעת היתרו מצד חומר הנדר רק מחמת אפיסת הסכמתם. אבל לפי דברי ר"ת שמביא ברשב"א בסוגיא דנודרת שכתב דאף לדבר מצוה אין התרה לנדר שנדר עד"ר אלא בכגון מעשה דמיקרי דרדקי שהרבים אביהם של התינוקת שעל דעתם הי' הנדר הי' שייכים לאותו דבר ע"כ מועיל גם חרטתם אבל הנדר עד"ר שאין להם שייכות לזה הנדר אף לדבר מצוה אין מתירין דהאיך ישאלו על דבר שאין מושבעין עליו אלא דעתם נדר הנודר. כן תמצית סוף דברי ר"ת ובפרט לפי דברי הריטב"א בחידושיו מכות דף ט"ז בשם הר"ת דאף לדבר מצוה אין היתר בעד"ר אלא היכא שהי' טעות גמור מעיקר הנדר ע"ש. ע"כ הטעם משום דאלים הנדר בעצמותו כשהוא עשוי עד"ר דאף בהסכמתן אין היתר ולדבריו שפיר י"ל דנדר כזה עד"ר שאין בו כלל מציאות היתר וחרטה אלים וחל על נדר שיש היתר לאיסורו וכשנתפס שלא כר"ת ונאמר דנדר עד"ר לא מיקרי חמור ואינו חל על נדר שקדום לו יש מקום ליישב קושית התוס' בסוגיא דנודרת ד"ה אבל נשאת דנדרה עד"ר דאין לו התרה דהא ידוע דרק חכם עוקר מעיקרו אבל בעל מיגז גייז ואם אשה תחת בעלה נודרת וחוזרת ונודרת די לה בהפרת נדר הראשון דהנדר השני לא חל כלל וכן מבואר בש"ך סי' רל"ח ס"ק כ"ו כמו