ברוך טעם יא

ומיושב קושיית הפליתי הנ"ל וגם קושיית הראשונה ג"כ ל"ק. דהמרדכי בשם רבינו משולם כתב להדיא דהיכא דלא ניכר האיסור בפ"ע לא שייך בטול ברוב ומזה לא נשמע דגם בטול בס' לא יועיל דשאני בטול בס' בלח בלח דהוי כאין כלל איסור ואף מב"מ יש סברא לחלק אף בדאורייתא בדין בטול ברוב לבטול בס' כדמוכח כאן סוגי' דז"ב בדברי חדושי הרשב"א שכתב בשם הרמב"ן דמה דמקשה הגמרא ומאי חזית דגמרינן מהאי לגמור מהאי ולכאורה קשה ע"ז דלחומרא מקשינן. וכן הקשה בתוס' ד"ה מאי חזית הכוונה דנילף מתרווייהו מדם הפר נילף שלא יועיל בטול רוב במב"מ ומאיל נזיר נילף שמועיל בטול בס' עיי"ש גם שיטת רבא שסובר דמב"מ אזלינן בתר שמא לפי לשון רש"י במס' ע"ז (דף ס"ו) וכל מב"מ ובחולין (דף ק"ט) ד"ה ותו לא מידי שסובר דפלוגתא דאביי ורבא בכל איסורין מב"מ אי בתר שמא או בתר טעמא נראה דלרבא היכא דאינם שוים בשמא שדינם כדין מבשא"מ בס' ובמקום אחר הארכתי בזה ועכ"פ יש הוכחה לזה מדברי רמב"ן הנ"ל וגם לשון התוס' דב"מ (דף נ"ג ע"א) ד"ה מעילה דשם איירי במב"מ שבלח בס' ואמת שדברי התוס' שם פלאים המה. שפסק הלכה אינו כן עכ"ז עכ"פ יש ראי' מדבריהם שאין זר לומר כן ויש לחלק אף במב"מ בין בטול רוב או ס' וא"כ א"ש האי דינא דענבים המושכים יין לגיגית דמבוטל אף בלא ניכר האיסור בפ"ע. (ד) מ"מ יש אף בכה"ג בטול בס' וכנ"ל ומעתה מיושב קושית המל"מ הנ"ל דגבי חלב מאבר היוצא אינו מועיל ביטול ברוב כסברת המרדכי אבל מ"מ ביטול בס' מועיל וא"כ א"ש דברי הב"ח שצריך שיהיה בוודאי ס' דבספק ס' ליכא להתיר ול"ד לנשפך דשם מובטל מדאורייתא ברוב ולא צריך ס' רק מדרבנן מש"ה מקילין בנשפך כדין ס' מדרבנן לקולא משא"כ הכא גבי חלב ואבר היוצא דלא בטל ברוב מה"ת וצריך ס' מה"ת מש"ה לא מקילין בס"ס וכנ"ל וסרה בזה כל קושיית מל"מ הנ"ל וכמובן. והנה המל"מ בעצמו מביא שהרב מהר"מ אלפנדרע ז"ל כתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחלה בעודו בתוך האבר לא היתה מעורבת עם כל שאר חלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד כו' ונסתייע לחילוק זה ממה שכתבו התוס' בזבחים (דף כ"ו ע"א) ד"ה שחט כו' שכתבו שם דדם פסול אינו בטל ברוב כו' דגזרינן גזירה במקדש ע"כ. ולמה לא תירצו דש"ה דלא ניכר האיסור מעולם כן תורף כוונת הרב הנ"ל אבל לפיענ"ד לק"מ דש'"ה כיון שנאסרו רגלים שיצאו חוץ לעזרה הוי שפיר ניכר האיסור בפ"ע וממילא גם המוץ שבתוכו עם הדם והשומן אסור. אבל באבר היוצא לפי פסק הרמב"ם דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת פשוט שגם בהמת בן פקוע אף שאין צריך שחיטה מ"מ בעוד חיותה בה אין עומדת לאברים ובפרט לשיטת הפוסקים דגם ב"פ צריכי' נחירה יעוין באס"ז ב""ק וא"כ הב'"פ שיצא אחד מאבריו לחוץ קודם שחיטת אמו כ"ז שהוא חי אינו עומד לאברים ואין חל כלל איסור אמה'"ת על האבר שיצא ומיץ היוצא מאבר הזה ונעשה חלב אינו נאסר משום אמה"ח אלא כשפירש ובא להכחל שאז עומד לצאת ויכול לחול עליו איסור אמה"ח והרי שם כבר החלב בתערובות שאר החלב וכיון שלא ניכר האיסור בפ"ע קודם שבא לתערובת לא שייך ביטול ברוב ונשאר קיים סברת מל"מ בלי השגה עליו מדברי התוס' דזבחים (דף כ"ו) הנ"ל וא"כ נכונים כל דברי הנ"ל ביישוב קושית המל"מ על חכמי אשכנז והנה ידוע דאיל נזיר אף שהיא שלמים ומותר לאכילת בעלים ישראל מ'"מ קודם הזריקה האוכל ממנו עובר בלאו וכמבואר בש"ס וברמב'"ם פי"א מהלכות מעשה הקרבנות דין ד' ואין חילוק בין כהנים לישראלים ואף זר שאכל בשר קדשי קדשים קודם זריקה אינו חייב רק על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' שהוא לאוכל תודה ושלמים וקדשים חמורים קודם זריקה ואין חל קודם זריקה איסור זרות כמבואר שם ברמב"ם דין ח' וא"כ על כל פנים אין לחלק קודם זריקה בין האיל לזרוע ומדברי הט"ז (סי' שכ''ד ס"ק ט"ז) נראה דאיסור הזרוע לישראל אינו חל רק לאחר הבשול כלומר אחר התנופה ולמפרע חל גם על הטעם שנפלט ממנו להאיל. אמנם לפענ"ד נראה דרק קדשי קדשים התחילו הלאו לזרים מיד אחר הזריקה אף קודם הקטרה אבל בזרוע מן האיל דלעולם ליכא לזרים רק איסור הבא מכלל היתר שניתר רק לכהנים י"ל דקודם הקטרה אף איסור בעלמא ליכא מצד זרות כיון שעדיין אף לכהנים לא הותר לפי דעת התוס' במס' ביצה (דף כ' ע"ב) ד"ה מאי בינייהו מבואר כ"כ דלא מקטיר האימורין אסור בשר הקדשים קלים גם לבעלים. וכן כ' המל"מ פי"א מהל' מעשה הקרבנות ד"ד. ומביא ראי' מלשון הרמב"ם פ"ח מהל' פ"ה דין ט' שכתב האימורין מתירין הבשר לאדם ע"כ הרי דקודם הקטרת האימורין גם האיל אסור לזרים ושוה לאיסור האיל והזרוע דשניהם אסורין לזרים לכהנים ולבעלים דלא שייך אז ביטול על הבליעה מזרוע בתוך האיל ובפרט לשיטת הרמב"ם דאיסורין אינן מבטלין זא"ז דסובר דחייבין על פגול ונותר וטמא שבללן. אף דאיסור טמא שהוא רק בלאו קיל מאיסור פגול או נותר מ"מ דעל כולן שם איסור לאכילה לא שייך בטול כמו כן י"ל דזרוע בשלה שאף אי חמיר איסורא לזרים קודם הקטרה יותר מאיסור האיל מ"מ כיון דעכ"פ גם על האיל יש אז איסור גם לזרים עד אחר הקטרה המאחרת מבשול ותנופה מדין הנ"ל כ"כ דלא מקטרא כו' אין התחלה שם ביטול טעם הזרוע והאיל עד אחר הקטרה דקודם הקטרה על שניהם שם האיסור רק שאיסור בזרוע חמור מאיסור אכילה שעל כל האיל ובאיסור המעורב לא שייך בטול כמו היתר בתוך היתר והתחלת הביטול לאחר הקטרה שאז מותר האיל לזרים והזרוע נשאר איסור לזרים ומהראוי שיהיה דינו של טעם מזרוע שנבלע באיל (ועוד היה ג"כ איסור) כדבר שנתערב ולא היה ניכר איסורו קודם התערובות דלא מבטל ברוב כ'"א בששים כנ''ל דמה לי אם היה שניהם מותרין בעת התערובות דלא הוי בו שום ביטול או אם היה שניהם אסורין בעת התערובות דג''כ לא היה שייך ביטול כנ"ל. וכיון דכשבא בתערובות לא החל הביטול ובעת שיש לדון על הביטול כבר הוי בתערובות עם ההיתר הוי כלא ניכר האיסור בפ"ע. לכך צריכין מדאורייתא ס' בז"ב אף שהוא מב"מ ושפיר יש למידן מינה בילפותא גמורה לדין ביטול בששים אף בשא"מ דלענין ביטול ששים עדיפא בשא"מ מבמינו כמובן. וא"ש שיטת רש"י ז"ל דסר מעליו קושיית התוס' הנ'"ל וסמך לדבר הנ"ל בישוב קושית מהר'"י אלפנדרע יש מדין ענבים המושכים יין לגיגית דענבים ניכרים בפ"ע ומ"מ לא נחשב לגבי היין שבתוכם כאלו הי' ניכר בפ"ע והטעם דכיון דכ"ז שהיין בענבים אין עליו איסור נולד ע"כ