ברוך טעם קה

כשיטת האלפסי הנ"ל דמהלך כעומד יתכן יותר הא דאמרו לו אינו מן השם כיון שאין החיוב על הוצאה מחמת הבליעה א"כ לפי"ז יקשה למה לא חשבו מעביר דל"א בי' מהלך כעומד. והבליעה הוא הנאה והוי מן השם וצ"ל כנ"ל דא"כ בציר לי' קרבן אשם מעילות. אבל קשה עדיין יהי' למחשבי מעביר ומעילה בקונם. וצ"ל מיהי דאי' בשאלה ל"ק. יש לכוין זה בבא קמא שבירושלמי לפי המבואר במפרש להירושלמי הנ"ל דאין כאן הנחה ר"ל יש כאן הנחה. עכ"פ לדברי הנ"ל מוכח דלא כרפרם דלדעת ר"י שבירושלמי שלדברי ר' יהודא מעביר אב מלאכה בפ"ע ולדברי רשב"א שציינתי לעיל גם שמואל סובר כן אליבא דר' יהודה א"כ ודאי אף אם הוצאה אינה אסורה ביה"כ היינו משום דממעיט מפסוק לא תוציאו משא ביום השבת (וכדאי' כן בש"א ריש ה' יוה"כ) מדברי רפרם גם אם הי' חולה מרכיבו נ' דכוונתו גם על מעביר מ"מ גם מעביר אסור ביוה"כ כיון דאב בפ"ע הוא וליכא מיעוט ע"ז. א"כ א"נ כרפרם דהוצאה ליתא ביוה"כ ולא חידש ר"מ רק לענין לחייב קרבן א' משום שבת. וקשה דטפי הו"ל למימר אם העבירו שהוא מן השם גמור כנ"ל ואף דעי"ז יבצר קרבן אשם יהי' הוספת בחיובי קרבנות דעל שבת ויוה"כ גם יש לפרש הירושלמי הנ"ל דביבמות דף ל"ד אי' ומאן האי תנא דא"ל איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א אמר ר"י אמר רב ר"מ היא דתני יש אוכל אכילה א' כו' ומפרש רש"י דאיסור ב"א הוא משום מלאכת שבת ואיסור אכילת יוה"כ ותוס' מפרשים דקאי על איסור הוצאה דמחויב משום שבת ומשום יוה"כ דברי רפרם שאמר אין עו"ה נדחו מהלכה ומקשים התוס' ע' רש"י דמה ענין זה לאיסור חע"א דבשביל מלאכת שבת אם הוא תחלה לא יומנע איסור אכילת יוה"כ לחול אחרי שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת והדבר פשוט שסברת רש"י הי' כיון שהבליעה גורמת העבירות האכילה ואיסור שבת שבא ע"י הנחה בבית הבליעה אי לאו דאיסור חע"א לא הוי חייב ב':

והנה בחולין דף ק"ב אי' חלקו בחוץ פטור. מבפנים ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור. ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן (ומדברי הפר"ח באו"ח נ' דלר"י ליכא כלל חיוב על הנאת מעיו ולכך אם כרך איסור בסיב פטור) מעתה י"ל דזה כוונת הירושלמי דיש סיוע לר"י וקושי' לר"ל מדאמרו לו דאינו מן השם ע"כ סוברים דחיובם על הנאת גרון דאל"כ דאין החיוב רק על הנאת מעיו אמאי אמרו דאינו מן השם דהא באותו בליעה שמתחייב אכילת איסורין בא עליו איסור הוצאה שנגמרה באותו בליעה ולזה אמר אין כאן הנחה ר"ל הא יש כאן הנחה באותו אכילות איסור ולמה אמרו דאינו מן השם. וזימנין דמותבינן לר"י ומסייען לר"ל הוא דעל הוצאה ביוה"כ אין לחייב דמבואר בחולין דף ק"א. דלולא הלימוד משבת היא ויוה"כ הוא ל"ה מחייבין ב' ביוה"כ ושבת אף דבכ"מ באיסור ב"א חייב ב', וכמבואר שם בחי' ר"ן וריטב"א דשם חד הוא א"כ ע"כ צ"ל דאין עו"ה ליוה"כ. לכך הוצרך ר"מ לומר אם היתה שבת כו' וא"כ ע"כ צ"ל דאיסור ב"א הוא וכפי' רש"י איסור אכילה ומלאכת שבת וז"א רק באכילת איסור ורק בהנאת מעיו דאי כר"י דעל הנאת גרונו מחייב מאי איסור ב"א יש הכא דהוי כאוכל ואחר כך עשה מלאכה. ומתרץ דר"מ סובר כב"ע ושפיר מתחייב ב' משום הוצאה והב"א הוא באיסור הוצאה לבד וכפי' התוס' הנ"ל וכנ"ל. ובלימוד הישיבה אמרתי לפום רהיטא בדרך חידוד לפרש דברי הירושלמי הנ"ל ונקדים לפרש הא דקאמר בגמ' דרפרם בדותא היא. ובאמת מחזיק רש"י לפי האמת דינו של רפרם ונראה דדוקא לרפרם לשיטתו מוכח דבדותא הוא. על פי מה שהעליתי במק"א כיון דמחזקינן לפי האמת דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין פטור מקרבן אשם. א"כ ע"כ ר"מ מוסיף ב'. אמנם ע"כ שיטת התוס' דהיכא דפטור מקרבן וחומש פטור נמי מקרבן אינו רק לשיטת ר"י דמשני בפסחים דף כ"ט מאן י"א ר' נחוני' בן הקנה. אמנם לאידך שנוי' דמשני אמוראי דפליגי בפודין ההקדש להאכילן לכלבים אי בדבר הגורם לממון כממון דמי י"ל דסובר דקלב"מ אינו פטור מקרבן. אמנם תוס' שם ד"ה אין פודין מקשים לב"ש אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרוף ונעשה אפר יכול לנדותו ומותר בהנאה וי"ל דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שיי' מידי ל"ש בי' מעילה כו' ואפי' אי דבר הגורם לממון כמ"ד ומעל ל"ד דהתם חזי לאחר הפסח כמו שהוא בעין עכ"ל. ובב"ק דף ע"א תוס' ד"ה קסבר לה מקשי' ול"ל דר"י סובר כר"ש הא ר"מ מחייב אף בדיני דגרמי ומחייב אף בשורף שטרותיו של חבירו וכ"ש בדבר הגורם. ותי' דר"ש מחייב בדבר הגורם לממון אף שאינו ממון רק לזה בלבד כו' וריב"א מתרץ דגמרי אינו רק מדרבנן יעוי"ש ושם בדף צ"ח אי' דרבה פוטר בשורף שטרותיו של חבירו, אמר רב דימי הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן הוא כו'. מתקיף לה ר"ה ברי' דרב יהושע אומר דשמעת לי' לר"ש דבר הגורם לממון בדבר שעיקרו ממון כו' ובדבר שאין עיקרו ממון כו' הוי עובדא וכפיי' רפרם לר"א ואגני כי כשירא לצלמא. ומפרש רש"י ששרף שטר של חבירו בילדותו ויעויין ט"ז או"ח סימן מ"ג ס"ק ב' ובמג"א ס"ק ד' שמציין שם בנ"ח סימן תרצ"ב. וכמדומה שראי' קושי' לשיטת הריב"א דגרמא הוא קנס אמאי קנס רפרם על מה שעשה בילדותו דאין מחייבין לגדול על מה שעשה בקטנותי' רק על מה שמחויב בדין. וצ"ל דרפרם סובר כרב דימי' דלב"ש אמרי' דבר הגורם לממון כמ"ד אף אם אין עיקרו ממון. א"כ לפי"ז נדחה סברת תוס' בפסחים הנ"ל כיון דאמרינן בשטר דהגיל"מ כמ"ד. מכ"ש בחמץ שיהיה ממון כששרף וכנ"ל. ע"כ תרוצא דר"י רנב"ה הוא א"כ ע"כ חייבי מיתות שוגגין פטורין מקרבן. ולשאר קושי' הגאון הנ"ל ונ"ל דר"מ מוסיף ב' א"כ מוכח דרפרם בדותא. וי"ל עוד דלרפרם ל"ש תי' דר"א התם עיי"ש בפסחים ד"ה ר"א ודו"ק:

ועפי"ז אמרתי לתרץ הירושלמי הנ"ל. ונ"ל בתחלה לתרץ בפשיטות דהא לכאורה קשה למה אמרו דאינו מן השם ת"ל דחיוב שבת לא בא אלא בהנחה שע"י הבליעה וכמפורש בתוס' ושפיר הוי מן השם ובפרט לפי המבואר בשבת דף ק"ב עיי"ש בתוס' ד"ה והוציאן ובאשר"י ובעיר בין דף צ"ט אין זה דרך הוצאה בפיו רק מחמת שאכלו. ונ"ל דלכך לא חשיב מן השם לפי דפסקינן כר"י דסובר דעל כל איסורין חייבין על הנאת הגרון שאכלו. וחיוב שבת לא בא אלא בשעת הנחה במעיי'. וכ"נ מהירושלמי ר"פ קמא דשבת דזהו טעם של רבנן שאמרו אינו מן השם נמצא תיובתא לר"ל דסובר דאין חייב רק על הנאת מעיו וזה כוונת הירושלמי אין כאן הנחה ולמה אמרו אינו מן השם וסיום דברי הירושלמי מפורש ע"פ דברו הנ"ל. דבצל"ח מתרץ על קושי' הגאון הנ"ל דחייב כאן על הקרן מיד כשלעסי' וקלב"מ אינו פוטר מחומש קרבן שהוא לכפרה ועיין פ' אלו נערות דף ל' ע"ב תוס' ד"ה זר שאכל דמחליטין כיון שהתשלומין לכפרה ל"ש קלב"מ גבי חומש עי"ש. ובירושלמי פ' א"נ אי' בזה"ל תמן תנינן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותנינן אלו הן הלוקין הכא את אמרת לוקין והכא אמרת משלם. אמר ר"י לצדדין הוא מתני' אם התרו בי' לוקה אם לא התרו בי' משלם כו' ובע"ב אי' על דעתי' דר"ל כו' והא כ' איש כי יאכל קודש בשגגה. אלא מסבר סבר רשב"ל חומש קרבן. ואפי' תימא חומש קרבן קרן קרבן אמר ר' יודן ב"ר שילם מתני' אמרה שהקרן קנס ומפרש בק"ע שקנסו התורה והוי כמו קרבן עי"ש בד"ה אפי' תימא בגירסא השנוי' שמה. עכ"פ יש להוציא משם דבזה פליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דאף בתשלומין שהמה לכפרה שייך קלב"מ לכך הוצרך לאוקמא הא דמשלם באוכל תרומת חמץ היינו בשגגה וכשיטתי' דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. ולר"ל דפוטר אף בחייב ול"ש צ"ל דתשלומין שהוא לכפרה או לקנס חייבין אף בחייבי מיתות שוגגין או במלקות שוגגין כדמוכח מאיש כי יאכל קדש כו' וזה כוונת הירושלמי הנ"ל אימת דמותבינן לר"י ומסייען לר"ל הוציאו ביוה"כ יהי' פטור וא"ל דאה"נ וכרפרם מה הוסיף ר"י הא עי"ז דל מהכא אשם הא כיון דאין כאן חומש לשיטת ר' יוסי דאף תשלומין שהוא לכפרה פטורין בקלב"מ. אשר לכך מוכרח לתרץ לצדדין כנ"ל לא נוכל כרפרם ע"ז מתרץ ר' יוחנן ר"מ כר"ע ודו"ק:

דין ה למ"ד ל"א אין עונשין מן הדין, ואם דבר א' יש בו שני איסורין לפטור דאין עונשין מן הדין:

הנה בתוס' כריתות דף ג' ד"ה לומר שאעמ"ה שכתב בזה"ל א"כ קשה הא דלקמן דף י"ג תנן יש אוכל אכילה אחת וחייב כו' ואמאי דילמא לא מחייב כיון דחמיר טפי כו'. ויש מתרצי' דשא"ה דליכא אלא איסור אחותו וחמור טפי ב' צדדין מצד א' להכי אמרינן אין עונשין מן הדין. אבל לקמן דאיכא אסורים אחרים כו' עיי"ש. ונ"ל להסביר דלפי הטעם דאעמ"ה דכיון דחמירי. י"ל דאין לו כפרה בעונש האמור בתורה על הקל מזה י"ל דז"א רק גבי אחותו די"ל הטעם דכיון דהיא אחותו