ברוך טעם קג

דילן לא חשיב לי' להאי פירכא כדאי' בהזורק דף צ"ו דד"א בר"ה הלכתא גמירי לה ולהכי לא קשה עלה כו' וריב"א מספקא ליה כו' וכן אם לא עמד חוץ לד"א כגון שנטלה א' מידו אי אמרינן מהלך כעומד דמי כו' ע"כ, ויעו"ש בחי' רשב"א. ובראב"ן מחליט דבכה"ג פטור עי"ש היוצא מזה דאם נאמר כדברי הירושלמי דד"א בר"הר לא מהלכה יליף לה רק מסברא ידעינן שהוא תולדה דהוצאה. א"כ גם במעביר מהלך כעומד דמי ואינו חייב כ"א בקופץ. אבל לשיטת הגמ' דף צ"ו דד"א בר"ה הלכתא גמירי לה ל"א כלל במעביר ד"א מהלך כעומד ולפי"ז לכאורה קשה דא"נ דבמעביר ד"א ל"א מהלך כעומד. ואם בא אחר ונטלו מידו דרך הוליכו פטור. וקשה מה השיבו חכמים לר"מ אינו מן השם אכתי קשה עליהם למה לא חשבו עוד חטאת ביש אוכל כו' העבירו ד"א ברה"ר דבזה לא מהלך כעומד וליכא הנחה כ"א בבליעתו והוי מן השם עם שאר חיובי קרבנות שבאו עליו מצד הבליע' ומדלא חשבו מעביר ע"כ צ"ל לכאורה דגם במעביר אמרינן מהלך כעומד כשיטת הירושלמי דמעביר לא ידעינן מצד הלמ"מ רק מחמת שהוא תולדה דהוצאה וכיון שכן ממילא דין מעביר ד"א והוצאה א' הוא ואם איסור מעביר אינו נוהג ביוה"כ ודאי גם איסור הוצאה ליכא ביוה"כ וא"ש דברי רפרם מאי שהוכיח מברייתא דעתי אפי' בשבת דאין עירוב והוצאה ליוה"כ דאף אם נאמר שכוונה שאם חלה יעבירנו ד"א בר"הר שהי' מותר ביוה"כ לבד ממילא נשמע שגם הוצאה מותרת ביוה"כ כתולדה כן האב. כי קושייתו על רפרם לא הי' רק שנחזיק דמעביר הלכה גמירי לה. אבל לפ"ד הנ"ל מוכח ממשנה הנ"ל מחכמים דר"מ שלא חשבו מעביר כשיטת הירושלמי ומצומדי' שפיר דברי רפרם בהוכחתו מהסיפרא דעתי אפי' בשבת על יסוד דברי המשנה דא"ל ולקמן יתבאר בדרך מורווח יותר דראיות רפרם מברייתא אינו רק לפי הדחיי' שרצו להדחות ראייתו ממשנה זו ולפרש דברי ר"מ חייב אף משום שבת:

אמנם לכאורה א"א לומר כן דא"כ סוגי' דשבת דף צ"ו דמסקו דמעביר ד"א הלכתא גמירי לה מופרך ממתניתין דא"ל כנ"ל אולם א"נ כשיטת רש"י א"ש דבטור וש"ע או"ח סי' תר"ח איתא דאוכלין ומפסיקין קודם ביה"ש ומפרשים כו' דביה"ש בלא"ה אסור משום ספיקא ע"כ מצות הוספת יוה"כ קודם ביה"ש וכן מבואר בביאורי הגאון מהרא"י זצ"ל ופסק הלכה דיוה"כ צריך הוספה במניעת אכילה וגם מלאכה וידוע שיטת הסוברים אף דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ ספק איסור הל"מ לקולא מדאורייתא וממילא יש לומר דלענין מניעת מעביר ד"א ברה"ר שאינו רק מהלכה ל"מ די מדאורייתא להוספה ביה"ש לבד וא"צ להוסיף קודם ביה"ש אבל לענין איסור אכילה ביוה"כ דספיקו בלא"ה אסור מה"ת אסור מה"ת ביה"ש וע"כ צריכין להוסיף קודם ביה"ש ותו לא הוי איסור אכילה ביוה"כ ואיסור מעביר ד"א ברה"ר בשבת איסור ב"א דאיסור אכילה בא מבעוד יום בזמן חיוב הוספה ואיסור מעביר לא חל רק בביה"ש ולכך לא חשבו מעביר רק הוצאה דכתיבא באורייתא וגם ספיקא לחומרא וצריכין להוסיף באיסורה קודם ביה"ש וכמ"ד שגם בשבת צריכין להוסיף וחל יחד עם איסור אכילה ביוה"כ ומוכח שפיר כדברי רש"י דמה שאמר רב דר"מ סובר ב"א כוונתו על איסור הוצאה ואיסור אכילה ביוה"כ דא"ל כפי' התוס' דדברי רפרם נדחו ומה שאמר רב דר"מ סובר איסור ב"א חל היינו איסור הוצאה דשבת ויוה"כ. אבל לענין איסור אכילה והוצאה לא צריכין לאחע"א בב"א וכדברי התוס' דאינם מסוג אחד א"כ קשה למה לא חשבו מעביר ד"א:

ובסגנון זה יש לתרץ המשך דברי הגמ' בריש הזורק מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא האיך כתיבא ויעוין גירסת ר"ה גאון שנתקשו בה רבים. ונ"ל דמה שנחלקו הירושלמי ובבלי אם מעביר ד"א ה' גמירי לה (ואעפ"כ הוא תולדה דהוצאה) כמבואר בתוס' ריש שבת ובמאור ובר"ן ריש הזורק או דמסברא ילפינן לה מהוצאה ביסוד דברי בעה"מ ריש פ' הזורק ויעוין בחי' הרשב"א כיון דד"א של אדם הוא רשות אדם הוי המעביר חוץ לד"א כמוצא מרה"י לרה"ר) כנראה מדברי הירושלמי מתלא תלי' במחלוקת שיש בין הבבלי וירושלמי אם זורק ד"א ברה"ר הוי במשכן דלדידן דמסקינן בשבת דף צ"ו דזורק ד"א לא הי' במשכן מסברא א"א לומר דזורק ד"א ברה"ר וכן מעביר אותו מחמת שהמה תולדה דהוצאה דהא לא הוי במשכן ואף דא"צ להיות במשכן רק אבות ולא תולדות שאני תולדות הוצאה דמלאכה גרוע הוא כמ"ש התוס' בריש שבת ר"ה פשט בעה"ב ומוכחה לה ממתני' דהזורק שני גוזוזטראות כו' המושיט והזורק כו' שכך היתה עבודת הלוים כו' ומפלפל שם בגמרא בזריקה ברה"ר יעו"ש. אבל ירושלמי סובר כמ"ד שהי' זריקה ד"א ברה"ר במשכן כדברי ר' יאשי' או רב חסדא שמובא בדף צ"ו. וגדולה מזה איתא בירושלמי ר"פ הזורק דרב יהודא עביד ד"א ברה"ר מלאכה בפ"ע דמתופרי יריעות למד ומבואר שם ממשמעות הירושלמי כיון דאשכחן זריקה ד"א ברה"ר במשכן אתיא ממילא גם מעביר ד"א ברה"ר יעו"ש ולכך סובר הירושלמי דד"א ברה"ר לאו הלמ"מ ולמ"ד מהלך כעומד דמי אינו חייב רק בקופץ:

והשתא א"ש בדרך פלפול התכות דברי הגמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה והוצאה גופא היכא כתיבא דבפשיטות בריש שבת יציאות השבת ובר"פ כלל גדול דחשיב הוצאה בין אבות מלאכות א"א להקשות מנ"ל די"ל דהלכת' גמירי לה כמו שבאמת צריכין לומר במעביר ד"א ויעוין ברמב"ם הל' שבת שבאמת כל המלאכות שמעינן גם בהלכות למ"מ. אמנם זה א"א לומר באם הלכתא הוא ספיקא להקל וא"צ להוסיף קודם ביה"ש. וקשה למה אמר ר"מ אף אם היתה שבת והוציאו הא לא הוי איסור ב"א עם איסור אכילה של יוה"כ שתוספתו חל קודם ביה"ש אבל אכתי יש לומר שכוונת ר"מ הוא אף אם היתה שבת שחייב ב' משום הוצאה של שבת ויוה"כ שבאים כאחד וכפי' התוס' אמנם לפי"ז קשה כנ"ל דא"כ מה השיבו דאינו מן השם אכתי לחשבו שהעביר ד"א ברה"ר דבמעביר ל"א דמהלך כעומד אינו חייב רק מצד שהי' הבליעה הנחה דהוי שפיר מן השם. וע"כ צ"ל כפי' רש"י דב"א הוא איסור הוצאה ואיסור אכילה ובמשביר שהוא הלמ"מ אינו ב"א דס' הלמ"מ לקולא. א"כ ממילא נשמע דהוצאה כתיבא דאי גם הוצאה לא ידעינן רק מהל' איך אמר ר"מ אף המוציא בשבת הא לא הוי איסור בב"א. אמנם עדיין י"ל דהוצאה לא כתיבה ואיסור ב"א הוא משום שבת ויוה"כ כפי' התוס' והא דלא חשבו חכמים מעביר משום דס"ל דגם במעביר ד"א מהלך כעומד כשיטות הירושלמי דמעביר לא אתי' מהלכה רק מסברא מחזקינן לה לתולדה דהוצאה ובאמת לא מחייב מעביר ד"א ברה"ר כ"א בקופץ לזה מקדים הגמרא מכדי זריקה תולדה דהוצא' ואעפ"כ צריכי למצוא בה שהיתה במשכן היינו ע"כ משום כיון דהוצר' מלאכה גרוע היא גם התולדה צריך להיות במשכן ומינה מעביר ד"א ברה"ר שלא הי' במשכן וא"א ללמוד מהסברא מהוצאה וע"כ צ"ל דהל' גמירי לה. א"כ לא אמרינן גבי' מהלך כעומד כמ"ש התוס'. וצ"ל דהא דלא חשבו ביש אוכל והעבירו בפיו והוי מ"ה כיון דהל' הוא ספיקא להקל ולא הוי איסור ב"א עם אכילת יוה"כ כנ"ל. לפי שיטת פי' רש"י. מבואר מזה מדחשיב ר"מ הוצאה שהוצאה כתיבה באורייתא ס' להחמיר ותוספת קודם ביה"ש כמו איסור אכילת יוה"כ והוי שפיר איסור ב"א לזה מקש' הגמ' האיך כתיבא אולם בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ג משמע כדברי התוס' וז"ל ר' בא בר ממל בעי על דעת ר"י דא' שכולל שבועות חלות על האיסורין ניתני שבועה שלא אוכל ואכל לא אתינן מתני אלא דברים שאין להם היתר אחר איסורן שבועות יש להן היתר אחר איסורן הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביוה"כ אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא א' על כולם אלו מי שעשה כל א' בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחד ואחד. והא בלא פתרון לכאורה. ונ"ל ליישב דבפסחים דף כ"ט איתא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א אמר ר"י ר' נחב"ה היא דתני' רנחב"ה הי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין. תוס' ד"ה ר"נ הוא אע"ג דהכא בשוגג איירי מדקתני מעל ולא מעל מ"מ קי"ל כדחזקי' דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וה"ה כרת לר"נ הקשה ריב"א אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקלב"מ הא אמר בהמצניע דף צ"ג המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה. אלמא קלב"מ לא פטר מקרבן. ותירץ כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש ומקשה הפליתי בשם הגאון מ' וואלף ז"ל דלפמ"ש מאי קסבר ר"מ אף אם היתה שבת והוציאו הא כיון דמחמת הוצאה הוי מחייבי מיתות שוגגין ע"כ ליכא למחייבא אשם מעילות ולכאורה י"ל דבשבועות דף כ"ב איתא ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זה עלי הקדש הרי הוא מעל חבירו לא מעל כו' דברי ר"מ וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות, והדבר פשוט במעילה בקונמת כשאמר ככר זה עלי דלית בי' פדיון לא שייך בי' דין קרן ומ"מ חייב אשם מעילות. לפ"ז אף לדברי ר"מ משכחת אשם מעילות כשאסר על עצמו