ברוך טעם קב

אסורין ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורי' ואבא מותר ורבא אמר דכ"ע כו' לא נחלקו אלא באומר אלו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורי' חוץ מאבא יעויי"ש וכתב שם הרשב"א בטעמו של רבא שלכך מתירי' ב"ה משום דכתיב כל היוצא מפיו כו' והרי מפיו יצא מלת כולכם יעויי"ש ואף שעתה ג"כ אומר שהי' אומר כולכם רק שהי' אומר עוד חוץ מאבא ע"מ כיון שלא נשאר מקוים מלת כולכם מבטל מצד הפ' כל היוצא מפיו כו' וי"ל שרבה חולק בזה על רבא וסובר שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו לא אתיא מקרא רק מסברא שהוי פתח לנדרו לכך סובר כשאומר בעצמו שהי' אומר כולכם רק שהי' מתנה ואומר בפירוש חוץ מאבא אין כאן שום פתח לבטל דברי נדרו מה שאמר כולכם ובדברי אלה מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ק מהל' נדרים ה"ח שכ' בזה"ל כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשבועה כיצד ראה אנשים כו' אך אם כשהגיע אליהן אומר אלו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא הרי כולן אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר הי' נודר ומתנה על אביו עכ"ל טעמו ברור משום דאחזינן שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו אינו מגזה"כ רק מסברא חיצונה שהוי פתח לנדרו ואדעתא דהכי שלא יהיה אסור בכולו לא הי' נודר כלל לכך בכה"ג שהוא בעצמו מגלה דעתו שהי' אומר כולכם אינו לבטל. אבל רבא סובר שנדר שהותר מקצתו בטל כולו מגזירת הכתוב ה"א שנלמוד מפסוק דכל היוצא כו' ע"כ אף בכה"ג בטל כולו:

ויש להסביר עוד דע"כ גם בכה"ג בטל. דאל"כ למה אתי' הפסוק דכל היוצא כו' דהיכי שיש פתח לנדרו ידעינן מסבר' חיצונה שמבטל כולו היוצא מזה שרבא סובר דנדר שהותר מקצתו הותר כלו נלמוד מכל היוצא כו' וע"כ סובר ששבועה חלה בכולל לקיים ואין עוד מקום לומר שיש תנא שסובר שאין שבועה חלה בכולל דהא הוא בעצמו סובר שמבוטל כולו ללמוד מכל היוצא כו' ועכ"ז דעתו שחל בכולל. לכן מקשה שפיר לדידי' ממשנה דיש אוכל וליחשב נמי שבועה ומיושב ק' התוס':

ועפ"י הנ"ל י"ל דלשיטת רבא גם בהן לבטל חל בכולל דהא לדידי' ליכא לחלק בין כולל על קיום מצוה ובין כולל על ביטול ואם היה סובר שאינו חל בכולל בביטול מצוה גם בקיום לא יחול דהא לדידי' גם בקיום מצוה בשבועת כולל שייך דין הותר מקצתו וכיון שסובר שחל ע"כ צ"ל שדעתו שאמרינן כולל אף במקיים שאם לא הי' חל מקצתו הי' בטל כולו ודלא כסברת הרמב"ם ולא צריך לסברת ר"ת שחל בהן בחלב קיבה:

ומיושב בזה עוד מה שקשה שרש"י מפרש כאן שהקדש הוא איסור כולל וביבמות דף ל"ח ובחולין דף ק"א כתב רש"י שהוא איסור מוסיף ולפי הנ"ל ניחא כיון דאזלינן כאן בשיטת רבא וכאשר הוכחנו לדידי' שאינו סובר סברת הרמב"ם הנ"ל ע"כ צ"ל בשיטתו שאיסור הנאה לא מיקרי מוסיף דאל"כ ק' למה אינו נוהג בבב"ח בנבלה עם חלב הא הוי מוסיף וכקושי' הרמב"ם ובפשיטות יותר צ"ל דמרבא מוכח דל"א בכה"ג בטלה מקצתה בטלה כולה וכטעמא של הריטב"א שאביא לקמן דבממילא לא בטלה כולה ולא כדעת משפטי שמואל וכיון שכן מקשה הגמ' שפיר ממתניתין דכריתות:

ומעתה מיושב קושיית הנ"ל אמר ר' ביבי בר אביי די"ל דלדבריו בשיטת ר"ל באמת גם היכי דמבוטל ממילא אמרינן היכי שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך לא מוקי כר"י רק במפרש ח"ש או כר"ל ומיירי שאכל כזית שלם דבנשבע על כזית שלם איסור לא חלה שבועה אבל מ"מ היכי שנשבע על ח"ש חל בכולל גם על ח"ש שבאכילת אף שיעור שלם שהוא אסור למאן דאי' לי' כולל ובכה"ג לא שייך סברא הנ"ל דנימא דשבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא הוא אמר בשבועתו שבועה שלא אוכל כל שהוא וכן הוא בסתם אליבא דר"ע ואף אם לא תחול בכולל גם מזית שלם מ"מ תשאר השבועה בתקפה על כל שהוא דהא ע"ז נשבע ועליו לקיים ככל היוצא מפיו יעשה ואחרי שאין לעקור השבועה מכל שהוא ממילא חל גם על כזית מצד כולל ור"ש דפוטר לטעמי' שאינו סובר כלל דין כולל אבל בכולל דר"י שפורט שלא אוכל נבלות וטרפות סובר ר"ל דלא הוי כולל דאמרי' להיפוך שאינו חל על נבלות וממילא מבוטל גם נגד כשרות דכל היוצא מפיו יעשה בעינן כנ"ל שוב מצאתי בשכנה"ג סי' רכ"ט ס"ב שכ' בשם ספר משפטי שמואל סי' ק"י בנשבע לבטל את המצוה בכולל למ"ד שאין חל על המצוה גם על הרשות אינו חל משום דנדר שהותר מוקצתו הותר כולו אבל בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רע"ח מביא בשם הריטב"א בנשבע שישלם קרן וריבית דאוריית' אף שבטל לענין ריבית דאורייתא מ"מ לא בטלה גבי הקרן דבכה"ג דממילא לא אמרינן שבועה שלא חלה מקצתה לא חלה כלה:

דין ד אם ב' איסורים שאינן מסוג אחד. אם שייך בהם דין אחע"א:

דבר זה במחלוקת רש"י ותוס' ביבמות דף ל"ד וז"ל הגמ' שם. ומאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור ב"א אמר ר"י אמר רב ר"מ הוא. דתני יש אוכל כו'. ומפרש רש"י ד"ה אם היתה שבת כו'. אבל משום יוה"כ לא הוי מחייב הוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ כו'. ומדחייב לי' ר"מ משום הוצאת שבת אלמא א"ל איסור ב"א חייל דכשקידש היום חלו עליו איסור יוה"כ ואיסור שבת כו' ע"כ. ומקשה בתוס' ובחידושי רשב"א על דברי רש"י הנ"ל הא דרפרם ליכא לאוכיחו ממשנה זו כדדחי בכריתות אימא אף היתה שבת ומסקו דלא כרש"י דחיוב אכילת יוה"כ ואיסור הוצאה דשבת הוי איסור ב"א רק הב"א הוא איסור הוצאת של שבת ויוה"כ שחייב עליהם שתים:

ולפי מה שהעליתי במ"א ליישב דברי רפרם נתיישב בזה דברי רש"י דאיתא בכריתות דף י"ד ע"א ר"מ אומר כו' וניתני אם הוציאו חייב כו'. אמר רפרם זאת אומרת כו'. אלא אי איתמר דרפרם על הדא אתמר דתניא ושילח ביד איש עתי המדברה וגו'. ונ"ל ליישב דרך פלפול שהוכחת רפרם מהך ברייתא שבסיפרא לא הי' מקוימת לולא דברי המשנה דכאן. דבס' בינה לעתים על הל' יו"ט פ"א מביא דברי מהרי"ו בשם ר"ת שמותר לשחוק בכדור ביו"ט ברה"ר וביש"ש בביצה מתמה ע"ז. ומתרץ הבינה לעתים דאף שיש איסור הוצאה ביו"ט מ"מ איסור מעביר בר"ה ליכא ביו"ט דמעביר בשבת אינו אלא מצד הל"מ כדאי' בשבת דף צ"ו דד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ואין למידן מהלכה. וע"כ לא ילפינן יו"ט משבת לזה. ולפי דבריו קשה איך מוכיח רפרם מדדרש עתי אפי' בשבת דאין איסור הוצאה ביוה"כ (והיינו מהר"י לרה"ר כדמוכח מרש"י יומא דף ס"ו שכ' עירוב כדי נסבא. וכוונת רפרם כיון שאין איסור הוצאה אין צריך עירובי חצירות. א"כ ע"כ כוונת רפרם על הוצאת מרה"י לר"הר. ובזה שגה הבל"ע יעויין מ"ש שם) דלמא הוצאה דכתיבא בפי' בשבת אסורה ביוה"כ מדילפינן יוה"כ משבת. ובפרט דכל יסוד איסור הוצאה מפסוק ויצו משה ויעבירו וגו' לא ידעינן כקושי' הגמ' בשבת דף צ"ו דלמא בחול קאי. וצ"ל כתו' הגמ' יליף העברה העברה מיוה"כ. הרי דיש ג"כ לילפי שבת מיוה"כ. כ"כ נוכל לומר למילף מג"ש זו יוה"כ משבת לחיוב הוצאה ביוה"כ. משא"כ לענין מעביר ד"א בר"הר דבשבת גופא לא ידעינן רק מהלמ"מ ומהלכה לא גמרינן בג"ש:

ונ"ל בהקדים לתרץ מה שמקשים על האלפסי פ"ק דשבת שמביא הא דאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק שחייב. דמשמע מזה דהאלפסי סובר דר"י פוסק כבן עזאי דמהלך כעומד דמי. ואיך אפשר לומר כן הא ר"י סובר דהלכה כסתם משנה ובשבת דף צ"א ע"ב איתא במשנה המוציא אוכלין ונתנן כו'. וקאמר בגמ' מתני' דלא כב"ע. ונ"ל דצריך להבין באיזה סברא פליגי חכמים ור"מ דר"מ חישב הוצאה מן השם. עם איסורי מאכלות. ורבנן השיבו לו דאינו מן השם. ונ"ל פשוט שבתוס' ד"ה אם היתה שבת כו' כ' וא"ת מה שייך זה לענין אכילה. ותי' דבליעה היא הנחה דומיא דמוציא ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב. ופשוט לומר דזה דוקא לשיטת ר"מ דסובר דמהלך לאו כעומד דמי וליכא הנחה במהלך ואוכל כ"א ע"י בליעה כמבואר בסתם מתני' הנ"ל שהוא ר"מ. אבל חכמים סברי כב"ע דמהלך כעומד דמי א"כ אף שלא הי' בולע יהי' חייב משום הוצאה לכך שפיר השיבו דאינו מן השם. ודברי מבוארין ביותר מדברי הירושלמי שבת דשם אי' מאן אמרו לו ר"י ושם באותו דף מבואר בירושלמי דר"י סובר דמהלך כעומד דמי לכך מחייב בהוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא והעביר דרך עלי' אף שלא הניח כו' יעו"ש. היוצא מזה דר"מ וחכמים במשנה דיש אוכל פליגי בדין מהלך כעומד ממילא הוי בדין זה סתם במסכת שבת ואח"כ מחלוקת כאן ואין הלכה כסתם רק כחכמים דאמרו לו. לכך א"ש דברי האלפסי. והנה בסוגי' הנ"ל בשבת תוס' ד"ה בשלמא לב"ע כו'. כתב ובירושלמי פריך על ב"ע איך אדם מתחייב על ד"א בר"ה לעולם ומשני משכחת לה בקופץ וש"ס