ברוך שאמר צא

מסכת מכות בסוגי' דיש חורש תלם אחד

דף כ"א תוס' ד"ה החורש בשור וחמור ולא נראה לר"י פי' הקונטרס דפי' דבחמור לקי מלאו דהזיד במעילה דבגמרא קאמר מידי דאיתי' בשאלה לא קתני והקדש דמתני' מיירי בבכור דליתי' בשאלה. ולכאורה יש לתרץ דאיתא בר"ה ד' ט"ז חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו וכ' הרמב"ם ז"ל פ' ט"ז מהל' טומאת אוכלין בזה"ל מה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה וכ' הכ"מ בזה"ל ואם נטמא אינו לוקה דתני' ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו מלקי נמי לא לקי ברגל עכ"ל. דברי הכ"מ אינם מובנים כלל דהא אחרים חולקים על ת"ק ולא ס"ל כלל דבנבלתם לא תגעו קאי על אזהרת טומאה ברגל ומאי ראי' מייתי מדברי האחרים על ת"ק. ויעוין בטורי אבן על מסכת ר"ה שכותב שטעמו של הרמב"ם ז"ל דאזהרה זו על הטהרה ברגל אינו רק מפני שהם נכונים לכנס למקדש לאכול קדשים ושלמי שמחה כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם ולכך ליכא מלקות דאין מן הראוי להחמיר בגורם לבטל עשה דראיית פנים ברגל ואכילת קדשים יותר מן המבטל עשה שיכול לילך למקדש ואין הולך שאין בו חיוב מלקות

אמנם טעם זה אינו רק לשיטת הרמב"ם הנ"ל אבל הסוברים דגם בר"ה חייב לטהר א"ע כמו בשאר רגלים אעפ"י שאין ביו"ט של ר"ה מצות ראיית פנים ולא שלמי שמחה ע"כ אינם סוברים כדעת הרמב"ם הנ"ל ממילא י"ל דלשיטתם יש חיוב מלקות על המטמא א"ע ברגל כי עבר על לאו דבנבלתם לא תגעו. ולפי"ז קשה למה תני במתני' יש חורש תלם אחד כו' דמחויב משום שמנה לאווין הא יש לחייבו מלקות גם מצד שטימא א"ע ברגל. אמנם לפי מסקנת הגמרא דתנא דהאי מתני' לית לי' איסור כולל א"כ כיון דכהן ונזיר מוזהרים על טומאת מת אף קודם הרגל, תו לא חייל עלייהו אזהרת טומאה מחמת הרגל אף שאזהרה זו כוללת אף טומאת נבילה שאין הכהן מוזהר עליו מצד טומאתו גם כולל ישראלים מ"מ למ"ד אין אחע"א אף בכולל לא מצי חייל איסור זה על כהן ונזיר בטומאת מת וכ"ז לפי המסקנא אבל לס"ד דגמ' הא דלא חשיב במתני' שבועה שלא אחרוש ביו"ט משום דאיתי' בשאלה לא קתני שפיר הוי מצינן למימר שיש לחייב כהן ונזיר עוד מלקות על טומאתם ברגל על הלאו הנלמד מפסוק דבנבלתם לא תגעו דחייל עוד בטומאתו גם על כהן ונזיר ע"י כולל מעתה מתורץ קושית התוס' הנ"ל דהא דהוצרך הקונטרס לפרש דחמור היינו חמור בדק הבית (חסר) שחייב מלקות משום לאו דבנבלתם לא תגעו כשנטמאו הכהן ונזיר בטומאת מת ע"כ צ"ל דמתני' מיירי בחמור בדק הבית ואיכא מלקות משום מעילה אבל לס"ד דגמ' דהאי תנא איסור כולל אית לי' שפיר הוי יכולין למימר דבכלל השמונה לאווין הוא הלאו דבנבלתם לא תגעו ולא הוי צריכין למימר דחמור בדק הבית ולכך לא הי' אפשר להדחות תירוצו דגמ' מידי דאיתי' בשאלה לא קתני כ"א בהרי נזיר ואתי שפיר הכל. ולכאורה הי' ראי' לפי' הקונטרס דאי כפירש התוס' דנשלים שמנה לאווין בהתרי לאווין דכלאי כרם וכלאי זרעים ק"ק לפי הס"ד דגמ' דתנא דמתני' איסור כולל אית לי' אמאי לא חשיב תשעה לאווין דהא יש לחייבו משום לאו דבנבלתם לא תגעו שהוא ע"י כולל בכהן ונזיר גם בטומאת מת. וי"ל לפענ"ד שמכאן יצא להרמב"ם ז"ל דליכא חיוב מלקות על הלאו דבנבלתם לא תגעו דהרמב"ם לשיטתי' אזיל שמפרש בפי' המשניות שמצד כלאי כרם יש שני לאווין והי' קשה לפי הס"ד דגמ' דהתנא סובר איסור חע"א בכולל יש עוד חדא משום טומאה ברגל א"ו דליכא מלקות על לאו זה דבנבלתם לא תגעו. וכדי שלא יקשה למה באמת אין חיוב מלקות בלאו זה לכן הצריך להמציא טעם הלאו משום כניסה למקדש ואכילת קדשים ברגל ואי אפשר להחמיר על הגורם ביטול עשה דאכילת קדשים יותר מן המבטל עשה שיכול לילך למקדש ואינו הולך שאין בו חיוב מלקות וכדברי הטורי אבן הנ"ל

בדרך אחר קרוב לאמת נ"ל ליישב קושי' התוס' הנ"ל דהריטב"א מקשה מאי מקשה הגמ' והרי הקדש דילמא מיירי בהקדש דכבר אתי ליד גזבר דליתי' בשאלה. ונ"ל דיסוד לדין זה היא מדברי הגמ' בנדרים דתרומה דאתי' ליד כהן ליתי' בשאלה. ולמדו מזה איזה מהקדמונים ז"ל דהיא הדין בהקדש דאתי ליד גזבר דליתי' בשאלה וכמבואר באריכות בש"ך חו"מ סי' רנ"ה. אמנם י"ל דז"א רק במקדיש לבדק הבית דמיד שבא ליד גזבר אין עוד שם בעלים עליו משא"כ בקדשי מזבח דעדיין שם בעליו עליו והקרבן נקרב על שם בעליו וראי' לסברא זו מדברי הגמ' בב"ק ד' ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן יעי"ש בתוס' ד"ה השתא ובדף ע"ט בד"ה גנב והקדיש

ובזה יש ליישב דברי רש"י בפסחים ד' ע"ה ע"ב ד"ה לפי שנאמר שכתב רש"י בזה"ל אבל אתה רואה וכו' ושל גבו' אם הקדישן לבדק הבית עכ"ל וקשה הא משכחת לה של הקדש שיש עליו קדושת מזבח כגון לחמי תודה וכו' אמנם לפי הנ"ל ניחא שהי' קשה לרש"י קושית תוס' בפסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל ז"ל על הגמ' הנ"ל אבל אתה רואה ש"א וש"ג הא ש"ג נמי חשיבא כשלו הואיל ואי בעי מתשיל עלה וצ"ל כתי' התוס' שם דמיירי בבא ליד גזבר ע"כ איירי שהקדיש לבדק הבית אבל בקדושת מזבח מהני שאלה אפי' כשבא כבר ליד כהן וכיון שכן מקשה הגמ' שפיר והרי הקדש דאיתי' בשאלה דהא שור של הקדש הוי קדושת מזבח ואיתי' בשאלה אף בבא ליד גזבר ומיושב קושית הריטב"א הנ"ל וממילא מתורץ קו' תוס' דמחמור שהקדיש לבדק הבית אי אפשר להקשות דאיתי' בשאלה די"ל שכבר בא ליד גזבר וליתי' בשאלה ודו"ק: