ברוך שאמר פח

אפי' קצץ נמי דילמא בהך ברייתא הפשט להגאונים שמיירי שהטלית ביד אומן והבעה"ב הוא המוציא ופטור האומן משבועה כיון שיש לו מיגו. וי"ל שזו לשיטת הגאונים לא קושי' הגמ' מכרעת דהא אף לפי דבריהם לפי מה שמתרץ הרמב"ן בשיטתם בברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן דלצדדין קתני. צ"ל קודם דאסיק בגמ' תירוץ זה דלצדדין קתני היינו מוכרחין לומר שאין שבועה באומן ובמלוה על המשכון ג"כ אין להקשות אפי' קצץ נמי כיון דיש לומר כ"מ דיש לו מיגו א"צ לישבע וי"ל שהברייתא מיירי שהטלית ביד האומן וא"צ לישבע וכשאין טלית ביד האומן נוטל ג"כ משום דבעה"ב טרוד בפועליו רק שצריך לישבע וכאן א"צ לישבע משום שיש לו מיגו להד"ם להכי קתני הממע"ה והיינו הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' פקע. אמנם י"ל דהר"ן מקשה ג"כ קושי' התוס' דאמאי נאמן בשכרו שלא בעדים במיגו הא אין המיגו טוב ומתרץ דאדרבא דיותר טוב לבעה"ב לטעון לא שכרתיך משיטעון פרעתי מילתא דידע דמספקו בי' רבנן משום טירדא. מעתה י"ל בפשיטות לפי הס"ד שסובר דגם בקציצה אין הבעה"ב זוכר אין לפטור את האומן במיגו שהי' מכחיש בטליתו דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה דאם מכחיש הטלית מעיז נגד הבעה"ב וגם לפני הב"ד נדין אולי תובע בשקר כיון שרואין הכחשת בעה"ב משא"כ כשתובע יותר בקציצה לא מעיז בפני הבעה"ב שהבעה"ב בעצמו בדדמי דילמא משגה היא אצלו מחמת טרדותיו גם מחמת זה מחשבי' גם הב"ד יותר את טענות האומן מטענות בעה"ב א"כ טוב לו יותר להכחיש בקציצה וכיון שאין לו מיגו טוב מהראוי שיצטרך לישבע. וא"ל דבאמת כוונת הברייתא הממע"ה ואם לא הביא הבעה"ב ראי' ישבע האומן וכתירץ הגמ' לצדדין קתני. דהא בשבועה יכול האומן ליטול אף כשהטלית ביד בעה"ב לפי קושי' הגמ' אפי' קצץ נמי ומקשה הגמ' שפיר. אמנם כ"ז אי אמרינן דבעה"ב טריד בפועליו אבל לתירץ הראשון משום כדי חייו וליכא כלל טירדא אצל בעה"ב דהוי המיגו של האומן טוב ל"ק כלל מהברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי והממע"ה קאי על הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' נוטל האומן בלא שבועה כיון שיש לו מיגו טוב לכך לא מקשה הגמ' רק אחרי דמסיק הסברא דבעה"ב טריד. ודברי הראשונים הנ"ל ג"כ א"ש דהמה אליבא דשמואל ולפי המסקנא וכמו שהשיב שמואל בעצמו קציצה מידכר דכירי אינשי וממילא כשהטלית ביד האומן ב יש לו מיגו טוב

ולברר דברנו שי"ל דהך ברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי אינה ברייתא דרבה בר שמואל. אעתיק דברי התומים סי' פ"ט ס"ק ח' שהביא קושי' התוס' בב"ק ד"ה קציצה דדילמא מיירי בשכרו שלא בעדים ותירצו דדומיא דרישא באומר שכרתיך ונתתי לך שכרך דנשבע ונוטל דע"כ איירי בשכרו בעדים ועוד תי' דמאי ארי' קציצה אפי' פרעון נמי. ומקשה התומים דמה הודיענו בתי' הב' דהו"ל לומר בפרעון דהא הוא התירוץ הראשון דרישא מיירי בפירעון כו' יעוי"ש בתומים (חסר איזה שורות). על הגליון שהתו' מסופק אי ברייתא דאומן היא דשכיר ולא דק בגמ' בלשון דשכיר או ברייתא אחרת היא ואינה סיפא דברייתא דשכיר. ודו"ק

דף מ"ז ע"א מתוך שאיל"מ ול"א דניהמני' במיגו דאי בעי הי' כופר הכל דהא גבי חשוד שדנין לחייבו ממון הוי מיגו זו לאפטורי מממון. וצ"ל דאף לאפטורי מממון לא אמרינן מיגו דהעזה ושאני עיזי דאכלי חושלא דשם לא מקרי מיגו דהעזה כדברי השא"ר הנ"ל בשם התוס' דשם לא מקרי מידי דכפירה ויכול להעיז ומעתה י"ל דהיכא דהיורש מודה במקצת והוא חשוד אין לומר גבי' מתוך שאיל"מ אף שכופר בברי דכיון דגבי יורש לא מקרי מיגו דהעזה ומה שמחייבין אותו שבועה בהודאת מקצת ולא פטרינן אותו במיגו דכופר הכל היא רק משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וזה אינו כי אם כשאינו חשוד שאין החיוב עליו רק שבועה. אבל כשהוא חשוד ואנו דנין אותו לחייבו ממון שפיר יש לפטור אותו מממון במיגו שהי' יכול לכפור הכל כיון דלדין לא הוי מיגו דהעזה וא"כ י"ל שזה כוונת הקרא שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים. דבאב ומודה במקצת והוא חשוד מחייבין אותו לשלם כדין מתוך שאיל"מ ובמיגו ליכא לפוטרו דגבי האב הוי מיגו דהעזה ואף לאפטורי מממון לא אמרינן אבל ביורש דלא הוי מיגו דהעזה שכשמודה במקצת והוא חשוד פטור מתשלומין מחמת המיגו דהוי לדידי' לאפטורי מממון ובלא העזה

ודע דבשלחן ערוך סי' ע"ה סעיף י"ג בדין מתוך שאיל"מ איתא בזה הלשון אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרינן הוי לי' מתוך שאיל"מ דנאמן במיגו כן הסכימו האחרונים ז"ל וכתב הסמ"ע ס"ק ל"ג בזה הלשון פרעתי שייך בהלוואה והחזרתי שייך בפקדון ור"ל אבל אם אין שם מעיד שלא זזה ידו כו' דאז יכול לומר פרעתי נאמן נמי לומר יש לי בידו כנגדו במיגו דפרעתי כתבתי כן לאפוקי מדעת ריב"ם שכתבו התוס' בשמו בפרק חזקת הבתים וכתבתי לשונו בדרישה דאליבי' אינו נאמן יש לי בידו כנגדו במיגו דפרעתי מטעם כיון דעד אחד מעיד על הלוואה וזה אינו מכחישו אלא טוען טענה אמת יש לי כנגדו הוי לי' מיגו במקום עדים וכשם שמיגו במקום עדים לא אמרינן סבירא לי' נמי דלא אמרינן מיגו במקום עד אחד אלא שהתורה האמינו לישבע כנגדו ולהכחישו וכאן שמודה לו אין יכול לישבע ומשלם עד כאן. וכתב הש"ך בס"ק ל"ט על זה בזה הלשון לפענ"ד זה שגגה דוודאי גם הריב"ם מודה דהכא דהי' יכול לטעון פרעתי והחזרתי נאמן דהאיך יעלה על דעת דעד אחד יחייב יותר משני עדים דוודאי לא קאמר ריב"ם אלא דאע"ג דהוי מיגו מה שהי' מכחיש העד מ"מ התורה האמינתו לענין שבועה ומוכרח הוא לישבע ממש להכחישו או ישלם והיינו משום דכל שאינו נשבע להכחיש אמרינן