ברוך שאמר פא

דמיירי בבכור. והנה הריטב"א ז"ל במסכת מכות מפרש דמידי דאיתא בשאלה לא קתני דהחכם עוקר הנדר מעיקרו כוונתו דסוגי' דהכא אזלא אליבא דרבא ורבא סובר דמי שנשבע על ככר שלא יאכלנו ואכלו כולו אין נשאלין עלי'. לפי"ז קשה למה לא מתרץ הגמ' בכאן דמיירי הכא שנשבע על החתיכה ואכל כולה דלית בה שאלה ולמה מתרץ הגמ' דמיירי בבכור אלא ע"כ צ"ל דאזלינן בתר תחילתו ובתחילה אית בי' שאלה לכך לא מתרץ הגמ' דאיירי בתר זריקה כיון דסוגי' אזלא אליבא דרבא ומכח דבתר התחלה אזלינן אבל בסוגי' דהתם אזיל אליבא דהילכתא דקיימ"ל כאמימר דאפי' אכלו כולו נשאלין עלי' נמצא דשווין תחילה וסוף ושפיר מתרץ תוס' דהתם מיירי לאחר זריקה. אבל עדיין יש סתירה בזו דילמא מיירי בכאן דנשבע על החתיכה ואכלה דלא משכחת הן בזה מפרש ר"ת דע"כ איירי בסתם ומשכחת הן בחלב שעל גבי הקיבה ועכשיו קשה למה לא פריך על ר"י מהכא כי בלא זה הוי מצי למימר דמיירי בכאן דנשבע על הככר ואכלו כולו כיון דסוגי' אליבא דרבא אזלא ושפיר לית בי' שאלה ושפיר הקשה על רבינא למה לא קא חשיב כיון דלית בי' שאלה אבל על ר"י לא מצי למפרך כיון דקיימ"ל כאמימר ואית בי' שאלה ולכן לא קא חשיב אבל לפי' ר"ת מוכח דע"כ איירי בסתם ושפיר קשה לתרוויהו, ודו"ק

דף כ"ה ע"ב אמר אביי ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע לי' דפטור הואיל וליתי' בכלל שאיני יודע לך עדות כו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתא בלהבא לא מחייב עלי' לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הילכתא אפקה רחמנא, וקשה דהנה הרמב"ן ז"ל פ' דאין השבועה חיילא לבטל את המצוה אפי' בכולל ואם עבר ועשה אינו חייב קרבן דכי כתיב קרא בדבר הרשות כתיב וקשה מאי פריך הגמ' אלא לרב למאי אפקה רחמנא שבועת עדות מכלל שבועת ביטוי הא אם לא אפקה רחמנא לא היינו מחייבים על שבועת העדות דאם נשבע שאיני יודע לך עדות ואח"כ נתברר הדבר שידע והוי לבטל המצוה. ויותר קשה להרמב"ן ז"ל דפוסק דשבועות אפי' לקיים את המצוה אינן חלות לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל אדבר הרשות כתיב וחפצי שמים אין בכלל למעטינהו מלאו דשבועה ולא אמרינן דנשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מיקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונשכר הוי דקא אחיל שם שמים עלייהו דמילתא לזרוזי נפשי' דלא ליהוי בה לאו. והרמב"ם ז"ל מפרש והיא ראה או ידע ושמע קול אלה ואם לא יגיד ונשא עונו כגון שהבעל דבר תובע ומשביע את העד והוא שתק אם לא יגיד ונשא עונו לחייב קרבן כי גם בלא שבועה שאסור ואמאי פריך הגמ' אלא לרב אמאי מפקה רחמנא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי הא בלא"ה לא הי' מחייבין על שבועת העדות מכח שבועת ביטוי הא הוי נשבע לקיים את המצוה כי מלבד השבועה הוי מושבע ועומד להגיד העדות ונשבע לקיים את המצוה פטור מקרבן ומלקות אליבא דהרמב"ן ז"ל וצ"ע גדול

דף כ"ו ע"ב אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים וכו' אלא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת"ל כל נדיב לב וכו' דהוי שני כתיבין הבאין כאחד ואין מלמדין מהן. ופריך ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר. ומפרק משום דהוי חולין וקדשים וחולין וקדשים לא גמרינן ומקשה התוס' דאמרי' בנזיר ד' ב' האומר אהא הרי זה נזיר ופריך ודילמא אהא בתענית קאמר ומשני כגון שהי' נזיר עובר לפניו. ופריך דילמא לפוטרו מקרבן. ומשני דאמר בלבו. והשתא אמאי לא צריכין הכא גבי פת חיטין עובר לפניו. והנה לכאורה קשה דהא במסכת נזיר ריש פ"ב איתא פלוגתא דב"ש וב"ה אם יש שאלה לנזיר או לא. משמע דכ"ע מודים דנזיר הוי קודש וכו' ובספרי מפרש כתיב בנזיר קודש יהי' הוי ג"כ קדושת הגוף נמצא הוי נזיר קדשים ואמאי צריך שיאמר אהא הא כיון דמסיק דגמר בלבו ואפי' לא אמר ולא מידי נמי דהא מסקינן דבקדשים הוי דברים שבלב דברים דכתיב כל נדיב לב. גם צע"ג דאמרינן במסכת חגיגה ד' י' היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אמר ר' אליעזר דכתיב כי יפליא כי יפליא שני פעמים מכאן למד להיתר נדרים וקשה דהא ר' אליעזר סובר בעירובין דאין שאלה בהקדש גם דאמרינן בגמ' דאין שאלה להקדש. ונזיר הוי הקדש. ואמאי אמר ר' אליעזר דנזיר יש לו היתר הא אין שאלה להקדש. ונ"ל לתרץ דהנה הרמ"ע מפאני הקשה דבמסכת פסחים ד' מ"ו במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט לא תקרא לה שם עד שתאפה. ומסיק בגמ' דאית לי' לר"א הואיל ואי בעי מתשיל עלי' וקשה הא אית לי' לר"א אין שאלה בהקדש. ומתרץ דסברא דב"ש דס"ל אין שאלה להקדש מחמת כל היכא דאיתא בי' גזי דרחמנא איתא אבל בחלה הואיל ואי בעי ליתנה לבן בתו כהן (הוי ברשותו) נמצא שפיר אתי אליבא דסברא הנ"ל דגם בנזיר אם נזר עד לאחר ל' יום דכל זמן שלא בא הזמן דנזירות יכול לישאל עלי' דלא שייך כל היכא דאיתא וכו' ושפיר מתורץ דברי התוס' דמיירי שנזר עד לאחר ל' דעד הקיום יכול לישאל עליו ודו"ק היטב

דף ל"ב ע"ב בגמ' הכל מודים בעד טומאה וכו' וקשה הא מילתא דאיסורא היא ומחויב העד להגיד בלא שבועה ואין נשבעין לקיים את המצוה וגם קשה גבי פקדון אם השביעו וכפר אמאי חל עליו השבועה. ובפרט לשיטת רש"י ז"ל דמפרש הטעם דאין נשבעין לקיים את המצוה משום דמושבע ועומד היא. ובדיני ממונות לא קשה הא מצוה הוא להגיד והאיך חל עליו שבועת עדות. דהא אין מחויבים להגיד אלא א"כ תובעם להגיד וכן בדיני נפשות אם תובעם להגיד לו נמי ל"ק דאפשר לומר דמשכחת לה דחייב ב' מיתות דנידון בחמורה ומשביעין את העדים להגיד את העדות לדונו בחמורה