ברוך שאמר עט

ובאופן אחר יש לתרץ קושי' הנ"ל על רבינו יקיר דבפסחים ד' מ"ד ע"ב כתב רש"י בד"ה מפת ומיין חייב ואילו נכנס היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן דאית להו טעם כעיקר ואיתעביד פת גוף האיסור. ובהא מיהא פליגי עלי' דטעמא דר"ע משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובי' והריטב"א לחולין ד' צ"ח בד"ה רבא אמר כו' כתב כל היכא דהוי טעם איסור מחצה על ההיתר כמו דאיתא בעיני' חשיב וכו' עכ"ל

ודע דיש שיטות הסוברים דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור להיות עצם איסור לר"ע אלא בדלא נפישי היתר. אבל אם ההיתר מרובה על האיסור לא אמר ר"ע היתר מצטרף לאיסור ולפ"ז הא דפליג ר"ע ארבנן ואמר נזיר שהי' שורה פתו ביין חייב ע"כ איירי דלא פשט היין בכל הפת דאל"ה לא הוי פליג רבנן עליה כדברי רש"י הנ"ל. ואי מיירי דהיין הי' שוה עם החלק שנבלע בו א"כ הי' הפת מרובה על היין דהא לא פשט היין בכל הפת והוי ההיתר מרובה על האיסור ובכה"ג לא סבר ר"ע דהיתר מצטרף לאיסור כשיטת הנ"ל ואמאי מחייב ר"ע אלא ע"כ דהיין שוה עם הפת לגבי אותו החלק שנבלע בו היין מרובה על הפת והוי איסור מרובה על ההיתר וכמו דאיתא בעיני' חשיב כסברת הריטב"א הנ"ל ולפי"ז שפיר מתורץ קושי' העולם דע"כ (חסר) מרובה על ההיתר והוי כמו בעינא ומקשה (והיותר נאבד) ודו"ק

דף כ"ב ע"א בגמרא אלא דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם א"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא זיל להכא ליכא שיעורא ופירש הרמב"ן ז"ל דבשלמא אי לא מזכיר שם אכילה א"כ דעתו גם אכילת חצי שיעור ואסור אלא דלא לקי על חצי שיעור. אבל אם אכל חצי שיעור והדר אכל חצי שיעור מצטרפות משום דבכל חד לבדו אסור. אבל אם מזכיר שם אכילה על כל חד לבדו והוי חצי שיעור היתר גמור ואמאי אם אכל עוד חצי שיעור יהי' חייב סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא עכ"ל וקשה על הרמב"ן א"כ לר"ל דסובר דח"ש מותר מה"ת לא משכחת דיהי' קונמות מצטרפין למעילה אפילו לא הזכיר אכילה משום דח"ש מותר מה"ת ושני התירים אין מצטרפין ללקות עליהם כנ"ל. ונ"ל דהנה הטעם דאם אכל כזית בכדי אכילת פרס דלקי לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת היא משום דאכילה בכדי אכילת פרס שיעור אכילה חשבינן אבל הכא במעילה דמצטרף אפי' לזמן מרובה אמאי יהיו מצטרפין הרי כל אחד לבדו מותר מה"ת אלא ע"כ צ"ל דבמעילה סובר ר"ל חצי שיעור אסור מה"ת וממילא שפיר אמרינן דקונמות מצטרפין משום דכל אחד לבדו אסור מה"ת משום דח"ש אסור מה"ת לענין מעילה ודו"ק

שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין ר' מאיר אומר קונמות אין מצטרפין וקשה לפי דהשתא סבר ר"מ יש מעילה בקונמות ואיכא קרבן ומלקות הא ר"מ סובר דבהקדש אם לעסה יוצאת לחולין והיכי משכחת דלקי הא אינו מחויב אלא בההנאה שאחר לעיסה ואז כבר יוצאת לחולין. ודו"ק

שם רבינא אמר כי קאמר ר' פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן וכו' ופריך הגמרא למימרא דסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וכו' אלא איפוך ר"מ לרבנן (דבתרווייהו) וכ' התוס' דטפי ניחא לי' לאפוכי ר"מ לרבנן בההיא בתרייתא דמייתי מלהגי' ולהפך דר"מ דבין שבועות לקונמות לא טעי תנא. וקשה דנוקמא כולה לענין מלקות ובדאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם מדאפיך ר"מ לדרבנן ולא קשה א"ה אמאי מצטרפין לשיטת הרמב"ן דקושי' הגמ' היא סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וכו' משום דמזכיר על כל אחד אכילה וא"כ הוי איסורים נפרדים אבל אם ר"מ הוא דאמר שני קונמות מצטרפין לא קשה דר"מ סובר כל איסורין שבתורה מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה אבל גבי שבועות אין מצטרפין דבשבועות לא שייך לא תאכל כל תועבה דאין החפץ שנשבע עליו תועבה היא אלא אעצמו היא דאסור ומשו"ה סובר ר"מ שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין אבל רבנן סברי דכל איסורין שבתורה נפרדין א"כ גם גבי קונמות כיון דמזכיר אכילה על כל אחד ואחד הוי איסורין נפרדין ואין מצטרפין. וזה האיפוך הוי דומי' דאיפוך דאמרינן לקמן בגמרא ר"מ לבסוף ודו"ק

הרמב"ם ז"ל כתב דאם אמר נזיר שבועה שלא אוכל חרצן דאינו חייב אלא אם אכל כזית דמסתמא דעתו על כזית דמושבע ועומד היא ע"כ. ומקשין העולם על הרמב"ם ז"ל מהכא דרוצה לפשוט האיבעי' דשלא אוכל ואכל עפר. מנבילה. מה התם בכזית אף הכא נמי בכזית ומאי פושט מנבילה דבשלמא נבילה כיון דמושבע ועומד הוא מסתמא דעתו אכזית אבל בעפר דלא מושבע ועומד היא דעתו אמשהו. ונ"ל לתרץ דהנה הפוסקים מביאים לשיטת הרמב"ם הא דסובר כיון דמושבע ועומד היא דעתו אכזית משום שהיא נשבע כדי לזרז עכ"ל. ואחצי שיעור ספק דנהי דהוי איסור דאורייתא אע"ג דבעלמא הוי ספק דאו' מה"ת לקולא חייב בספק דפלוגתא אבל בספק דאבעי' מדאורייתא לחומרא אבל כאן דבלא"ה הוי איסור דאורייתא משום חצי שיעור דאסור מה"ת לא שייך לומר זירז אלא מסתמא דעתו אכזית ובכזית שפיר שייך לומר זירז לענין מלקות דאכזית וודאי שבע והוי מלקות אע"ג דבלא"ה הוי מלקות דנהוי תרי מלקות אמאי החשבינן דשייך לומר זירז אע"ג דבלא"ה הוי מלקות דנהוי תרי מלקות. אבל לעניין איסור דאורייתא לא שייך לומר זירז אם בלא"ה הוי אסור איסור דאורייתא אבל הגמ' אזלא אריש לקיש דסובר ח"ש מותר מה"ת ובח"ש נמי שייך לומר זירז דאם לא נשבע הוי מותר מה"ת והוא עושה זירוז על עצמו בשבועה כדי לחייב אאיסור דאורייתא אפ"ה אמר ר"ל דדעתו אכזית ושפיר פשוט נמי אעפר, ודו"ק כי נכון היא: