ברוך שאמר עח

ופירוש רש"י ולא גרסינן כיון דמדרבנן היא דאסור כי נדר חייל עלי' בל יחל דהא דנדרים חיילים על דבר מצוה כדבר הרשות בביטול מצוה איירי כדתני בפ"ד דנדרים קונם שאיני נוטל לולב. אבל אם נדר לקיים מצוה אינו חל דאין איסור חל על איסור. וקשה הא יש כאן איסור מוסיף באם נדר שלא לאכול ביום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם דמחמת הצום גדלי' מותר בטעימא אם לא נדר אבל אם נדר שלא לאכול אפי' בטעימא אסור. ועוד יש כאן איסור מוסיף לענין חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול בצום גדליה אבל אם חולה שיש בו סכנה נדר שלא לאכול בצום גדלי' אסור לאכול ודו"ק

תוס' ד"ה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה משום דקידוש דאורייתא. תימא דבריש מסכת נזיר אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה כיין הרשות ופריך יין של מצוה מאי ניהו קידוש והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפרש ר"ת בתמי' וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאצטריך קרא למעוטי דבניחותא אין לפרש דאדרבה משום דמושבע ועומד מהר סיני אצטריך קרא דחייל נזירות והקשה השאגת ארי' דלעולם יש לפרש בניחותא דשיעור קידוש במלא לוגמיו קיים המצוה ושיעור נזיר היא רביעית וא"כ אפשר דקיים המצוה דקידוש ואכתי לא עבר על נזירות אלא איסור יש כאן ולא קאי קושיית הגמרא אמאי צריך קרא לאסור יין קידוש ואבדלתא משום דאינו מושבע ועומד מהר סיני. אלא קושית הגמרא היא אמאי יהי' נזיר אסור לעשות קידוש ביין כיון דמושבע ועומד מהר סיני עד האיסור בעלמא דישתה יין כל שהוא ואינו עובר על נזירותו כלל אלא איסור בעלמא. אלא זה יש לדחות דסוגי' דהתם אזלא לר"ש דסובר כ"ש למלקות עכ"ל. ונ"ל דלעולם יש לפרש דמושבע ועומד מה"ס היא בניחותא כפי' הנ"ל. ואין לדחות משום דהתם אזלינן אליבא דר"ש דסובר כ"ש למלקות דהנה הריטב"א ז"ל כ' הטעם דכ"ש למלקות ולענין קרבן עד כזית היא דבשלמא מלקות אינו אלא במזיד ומשום דאכל כ"ש מסתמא אחשבי'. אבל גבי קרבן דבשוגג היא איך שייך לומר אחשבי' הא בשוגג היא אוכל והא דבמלקות שייך אחשבי' היינו דווקא כשיכול לאכול כשיעור ולא אכל רק פחות מכשיעור מסתמא אחשבי'. אבל הכא דשתה פחות מכשיעור משום דבעי לצאת מצות קידוש היום ולא רצה לעבור על נזירותו ולא משום דאחשבי' וליכא למימר הכא כ"ש למלקות. ודו"ק כי היא כפתור ופרח

תוס' ד"ה כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. איפכא ל"ל דלחומרא מקשינן וכו' וכן הא דאמר בערכין גבי הא דתניא הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' ומסיק והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים גבייהו כו' התם נמי אי אפשר לומר איפכא עכ"ל. ויש להקשות דהא ציצית אע"ג דכלאים היא מ"מ אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים. וגבי בגדי כהונה נמי אמרינן הכי אע"ג דכלאים היא מ"מ אתי עשה ודחי ל"ת וע"כ הא דקאמר בגמרא הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו ע"כ שלא בשעת עבודה. דאי בשעת עבודה הא אתי עשה ודחי ל"ת וא"כ מאי מתרץ התוס' דאי אפשר לומר איפכא משום דגלי תורה גבי כהנים דמותרים ללבוש כלאים הא אכתי יש לומר איפכא דהתורה לא התירה אלא בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה איכא למימר איפכא הואיל וכהנים חייבין בציצית גם הם אסורים ללבוש כלאים. ודו"ק

בגמרא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא פשיטא האי לאו היא והאי לאו היא. ופירש רש"י ז"ל והרי כתיב לא (ינקה ה') תשבע וכו'. ומקשין העולם מאי פשיטא דפריך הא הלאו דשקר הוי לאו שיש בו מעשה והלאו דשוא הוי לאו שאין בו מעשה וצריך למיגמר מיני' וי"ל לפירש הקונטרס דהדרי הגמרא ממאי דאמרי' דבדיבור א' נאמרו אלא אימא וכו' צריך לפרש קושי' הגמ' כך פשיטא האי לאו והאי לאו כו' וממילא יש אזהרה על שקר ועל שוא נמי יש אזהרה דילפינן משקר ועונשין מלא ינקה ד' דאל"כ קשה האיך ילפינן שוא משקר הא אין עונשין מן הדין אבל אם הקושי' היא כדפרישנא תו לא קשה מידי. ודו"ק

קושי' עצומה על רבינו יקיר דרבינו יקיר אמר על האי דאמר ר"ש כ"ש למלקות זה דוקא אם האיסור היא בעין אבל אם האיסור היא ע"י תערובות לא אמרינן כ"ש למלקות. וקשה דהכא אמרינן בגמרא איבעי' להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו או לאו וכו' ואמרינן בגמרא ת"ש דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין וכו' ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד כר"ש ס"ל למה לו לצרף אלא וודאי לא ס"ל כר"ש. א"כ משמע דלר"ש אפי' אם האיסור הוא בתערובות נמי כ"ש למלקות ואין חילוק אם הוא בתערובות או אם היא בעין. ונ"ל לתרץ דהריטב"א כתב על הא דאמר ר"ש כ"ש למלקות ב' טעמים. חדא דסבר ר"ש דלשון אכילה משמע כ"ש. וב' משום דבלא"ה הוי איסור על חצי שיעור וכיון דאכל כ"ש אחשבי'. ולטעם ב' דוקא אמר הרבינו יקיר דיש חילוק אם האיסור הוא ע"י תערובות או אם האיסור הוא בעין דאם הוא בעין הוי בלא"ה איסור בעלמא וגם הוא אחשבי' ומילקה לקה. אבל אם הוא בתערובות הוי היתר גמור דהרמב"ם ז"ל פסק דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מה"ת ולא שייך למימר אחשבי' דלהוי חייב מלקות אבל לטעם ראשון דריטב"א לית בי' חילוק בין אם האיסור הוא בעין או ע"י תערובות והכא אמרינן טעמא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב משום כ"ש למלקות ע"כ טעמא כיון דסתם אכילה בכ"ש דליכא למימר טעמא משום דאחשבי' דאם נשבע על אכילת כזית הוי כ"ש היתר גמור ול"ש לומר אחשבי' אלא ע"כ הטעם משום דסתם אכילה בכ"ש. ולפי"ז מתורץ קושי' הנ"ל. ואין להקשות כיון דבתערובות היא. דהא הכא ע"כ טעמא משום דסתם אכילה בכ"ש ול"ש לחלק בין בעין לתערובות, ודו"ק: