ברוך שאמר עז

דלגבי ר"ג הי' משתמר מ"מ לא הי' מועיל לקנות ממנו ר"י דההשתמרות צריך להיות מן ר"י לגבי ר"ג דכיון דר"ג הי' המקנה כנ"ל וע"ז משני הגמ' ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה הכוונה הי' מטלטלי אגב קרקע וכו' בטובת הנאה והשאר הקנה בחצר המושכר ומועיל חצר המשתמר לדעת ר"ג כנ"ל וא"כ שפיר עביד דלא קנה כי לא הי' להם סודר להקנות להם בחליפין וכוונת רבא שטובת הנאה שהי' לר"ג בהמעשרות הי' לו להקנות אגב קרקע וכיון שאין לו בו טובת הנאה ממילא הוי הפקר אלא דאכתי לא יצא ידי מצות ביעור שצריך לקרות שם בעלים ולהקנות בהקנאה גמורה ור"י ור"ע אכתי לא קנו רק טובת הנאה ואם הי' אחד חטף לא הי' צריך לשלם רק הטובת הנאה מ"מ כיון דר"ג לא הי' לו בהו טוה"נ הוי הפקר והי' יכול ר"ג לומר דחצרו תקנה לר"י ולר"ע ההפקר המעשרות ולגבי הפקר מועיל חצר המשתמרת מצד עצמו וה"נ אע"ג דמשתמרת לדעת ר"ג מ"מ לא הי' צריך החצר לעשות קנין מן ר"ג לר"י כיון דהוי הפקר דהא ר"ג כבר הקנה להם הטובת הנאה שהי' לו מועיל ההשתמרות אף שהי' לדעת ר"ג וכנ"ל ולמה הי' לו לקבל מהם מעות בשכירות קרקע אלא טוה"נ א"מ לקנות בחליפין כוונתו דאף טוה"נ עצמו א"י לקנות אגב סידור ה"נ טוה"נ א"מ לקנות אגב קרקע ובקנין חליפין. ור"ג הקנה להם טוה"נ אגב קרקע והשאר קנה בתורת חצר א"ש אפי' ל"ל לר"י טוה"נ הוא דלאו כולה שלו הא מכא טוה"נ יכול להקנות. והשאר מכח חצר המושכר להן. וק"ל

וסוגיא דקידושין דהוכיח מכאן דבעינן ציבורין בתוכו היינו שלא הי' לו להשכיר החצר לקבל מהן המעות. רק הי' להן להקנות בטוה"נ שיש לו במעשרות אגב קרקע אחרת והשאר כיון דהוי הפקר י"ל תקנה לו חצרו לר"ע ור"י אלא מוכח דאגב קרקע אחרת לא הי' יכול להקנות דבעינן ציבורין בתוכה וק"ל

ובסברא זו מתורץ קושית הריטב"א על רש"י שסובר דאם ד"ת מעות אינן קונות אם מקדש בדמי חמץ אינה מקודשת דהא מצינן בכמה מקומות דמדרבנן נעשה דאורייתא. ולפי הנ"ל לק"מ דבכ"מ מכח קנין דרבנן מייאש המקנה מהחפץ וממילא נעשה קנין דאורייתא מכח היאוש ולשיטת רש"י בעוד החפץ ברשות המוכר קיבל ממנו ובכה"ג אף שהמוכר מייאש החפץ האי יאוש אינו מועיל בעודו ברשותו ודו"ק

ואגב זה אזכיר קושי' עצומה על האי סוגי' דקידושין שמוכיח מכאן דבעינן ציבורין בתוכה לפ"ד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ולשיטת רש"י דקנין דרבנן אינו נעשה קנין דאורייתא א"כ כשהקנה להם מטלטלי אגב קרקע אכתי לא יצא ידי חובת ביעור דאורייתא דכתיב ונתת וכו' אלא כיון דהם קנו מדרבנן הי' ר"ג מייאש א"ע אלא בחצר לא מועיל יאוש כ"ז שהוא ברשותו ולכך השכיר להם מקומו כדי דלהוי יאוש אחר שיצא מרשותו וסוגי' דהתם אע"ג דמטעם חצר מקנה להם היינו משום דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו מ"מ כיון שהם קנו קנין דרבנן והיאוש שמייאש ר"ג מצד הקנין א"כ הוי כהפקר ולגבי הפקר מועיל אף בחצר המשתמר לדעת עצמו. וקושי' הגמ' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין. היינו לפי הו"א דלאו מטלטלי אגב קרקע הקנה להם הטוה"נ להיות הקנין ממנו לר"י ור"ע ובכה"ג צריך שיהי' משומר וכאשר כתבתי בגליון הקודם. נגמר וסליק: מסכת שבועות שיעורין כסדרן

דף כ' ע"א בגמרא ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור אם אתה אומר איסר שבועה והאמרת איסר שבועה היא אמר אביי ה"ק מבטא שבועה איסר מיתפיס בשבועה איסור איסר אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור וממאי דמבטא שבועה דכתיב או נפש כו' איסר נמי דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר אלא ממאי דאיסר מיתפיס בשבועה הוא דכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכו' ומסקינן לבסוף דאביי ס"ל דחיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי. וקשה כיון דסבר דמיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי א"כ איסור בעצמו הוי כשבועה ואמאי צריך ליכתב קרא דאיסור יש לו דין כמתפיס בשבועה ומתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי לא הוי צריך ליכתב אלא איסור דיהא דינו כשבועה עצמו ודו"ק

שם אלא אמר אביי ה"ק מבטא שבועה וכו' אם אתה אומר וכו' פירש רש"י אם ת"ל וכו' שהמתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן ומלקות אף זה האומר איסור דבר זה עלי חייב קרבן ומלקות ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסור אין בו לא קרבן ולא מלקות ע"כ. וקשה דהיכי משכחת דיהא חייב קרבן או מלקות על שבועה דאם באים עדים שלא קיים השבועה יהא כופר דלא נשבע ויהי' נאמן במיגו דאי בעי אמר מתשיל עלי'. וא"ל דהוי מיגו במקום עדים ומיגו במ"ע ל"א ז"א דמיגו שיש בידו אפי' במקום עדים אמרינן אלא ע"כ צ"ל דיש חיוב שבועה בכה"ג דהודה מעצמו שנשבע ועבר על שבועה ז"א דא"כ אינו חייב אלא על הודאתו והוי עדות שאי אתה יכול להזימם דהעדים יכולין למימר דאנו לא מחייבים אותו כלום אלא היא בעצמו. אלא זה יש למדחי משום דיש פלוגתא לקמן. אבל לשיטת הרא"ש וודאי קשה דהוא פסק דאם אמר שבועה שלא אוכל ואח"כ אמר דאיתקל בלשונו אינו נאמן ואמאי לא יהא נאמן במיגו דאי בעי מתשיל. ודו"ק

שם ע"ב כיום שמת בו אביו פשיטא וכו' ומשני כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם איצטריכא לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עלי' איסור והאי לאו מתפיס בנדר הוי קמ"ל. ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא וכו'.