ברוך שאמר עו

בידי מ"ב כיון שע"ז הלוהו שלא יהי' נאמן לומר פרעתי ומתורץ שפיר קושי' הש"ך הנ"ל ודו"ק

דף י' תוס' ד"ה תופס לבע"ח כו' א"נ דהא גבי יימר בר חשו עשאו שליח ע"כ. ונ"ל ליישב קושית תוס' על רש"י. דהנה הריטב"א כתב דאם בעל אבידה מייאש א"ע קודם שמצא איש את אבידתו אינו יאוש. דהמוצאה דעתו להחזיר האבידה וידו כיד בעל הבית והוי כהשאיל לו ידו וקנה בידו של המוצאה והוי ברשותו ולכך אינו מועיל היאוש. ולכך כ' אם דעתו של המוצאה להגבי' מציאה ע"מ לגזלה. לא הוי ידו כיד בעל האבידה. ושפיר מועיל היאוש ע"כ. וחזינן מדברי הריטב"א הנ"ל דיכול אדם להשאיל ידו לחברו לקנות דבר מה. ולא מחמת קניית הגבהת חברו. רק מחמת שהשאיל לו ידו והוי כידו לקנות מצד עצמו. והנה אמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו (רצה לומר דהמגבי' רצה להקנות בהגבהתו לחברו) ול"ק חברו כמו תופס לבע"ח ורוצה בתפיסתו להקנות לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק חברו ר"ל לא מועיל קנייתו ויכול לתפוס ממנו בע"ח אחר ולכך כתב רש"י דאם עשאו שליח קנה. וכוונתו כיוון שעשאו שליח ומיד כשהלך לתפוס עשה כרצונו נשתעבד הלוה ונקנה הגוף של שליח והוי ידו של שליח כידו של בע"ח וקנה בע"ח בידו והוי כעין דמשני הגמרא שאני פועל דידו כיד בעה"ב כוונת הגמ' הא דקנה בעה"ב בידו של פועל דהוי ידו כיון דהפועל משועבד לו ולא מחמת קניית הפועל אלא מחמת שהשאיל לו ידו והקניי' עושה הבעה"ב עצמו וזאת היא כוונת רש"י בעשאו שליח. ואז אין הקני' נעשית ע"י שליח ורק ע"י הבעה"ב עצמו אלא שהשליח השאיל לו ידו וכנ"ל. אבל גבי יימר בר חשו דאמר לי' זיל תפסי' ניהלי' זיל קנה בתפיסתך ואתה תעשה הקניי' ושפיר אמר דלא קנה במקום שחב לאחרים. ודו"ק היטב כי נכון הוא

ע"ב בגמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן ומקשה בס' שיטה מקובצת מה ענין מזיק ללאו דלא תגנוב. הא מ"מ בני חיובא נינהו משום לאו דלא תגנוב. ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה אמאי אמרינן בגניבה דאשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דהא אי נימא דיש שליח בגניבה לא יהי' עובר על דברי רב. דהנה בגניבה לא עבר על לאו דלא תגנוב רק היכא דעשה דרכי הקני' והשליח גנב והגביה בעבור המשלח. ואם נימא דיש שליח והוי כעשה בעצמו הקניי'. וא"כ הקניי' עשה המשלח והוא עבר על לאו דלא תגנוב והשליח לא עבר על דברי הרב דבשלמא גבי שאר עבירות דהיינו אם אמר לשליח להרוג נפש ואף דאי אמרי' דיש שליח לד"ע וחייב המשלח מ"מ השליח עבר העבירה והרג הנפש וא"כ שייך גבי' דברי הרב וכו' ולכך אמרי' אשלד"ע. אבל בגניבה לא שייך לומר לשליח דברי הרב וכו' כי הוא יכול לומר אני לא עשיתי כי אם בשליחותו והוי כאילו הוא בעצמו גנב ועשה הקני' ועבר על לאו דלא תגנוב כיון דהי' שלו אבל אני מה עול עשיתי ורש"י פי' בר חיובא אף הוא מוזהר על הדבר. אלא דז"א דמ"מ בר חיובא מצד מזיק כי נטל משל חברו לשום איש אחר והזיק לחברו ובר חיובא על הגניבה מצד מזיק ומוזהר גם הוא על הדבר ושייך דברי הרב וכו' דאף א"א דיש שלד"ע מ"מ השליח עבר עבירה מצד מזיק ולכך אמרי' דאשלד"ע לגבי גניבה וא"כ לס"ד בגמ' דחיובא דמזיק ליתא גבי אשה ועבד ממילא ליתא לגבייהו הלאו דלא תגנוב וכנ"ל דלא שייך גבייהו דברי הרב וכו' דהא עשו בפקודת המשלח הגניבה והקניי' וע"כ לא עברו על לאו דלא תגנוב. ולכך משני אמרת עבד ואשה בני חיובא נינהו מצד מזיק אלא דהשתא לית להו לשלומי וא"כ שייך שפיר דברי הרב וכו' ולכך פטור המשלח. ודו"ק היטב כי נכון הוא

תוס' ד"ה כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אפי' אמר לכהן נמי ונ"ל דהנה לכאורה קשה אמאי קאמר להך לישנא. היכי דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מחייב שולחן הא השליח עבר אלאו דלפני עור וא"כ שייך גבי שליח כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ וא"כ השליחות בטל וממילא לא חלו הקידושין וא"כ אמאי מחייב שולחו. ואע"ג דגלי קרא גבי אלמנה לכה"ג דקדושין מהני כדאיתא במסכת תמורה דף ד' מ"מ גבי שליחות לא גלי קרא דהשליחות מועיל אלא צ"ל כדעת המפרשים דאם הוא אינו מוזהר עלי' לא שייך גבי' לפני עור

ובזה מתורץ קושית העולם במסכת פסחים והרי אמה"ח דאמר רחמנא לא תאכל וכו' ואמה"ח לב"נ וכו' הא לכלבים שרי דילמא מיירי באבר מן המפרכסת דלישראל שרי ולב"נ אסור ומותר בהנאה לישראל ולכך אומר דעובר על לפני עור וא"כ ה"נ בישראל אינו עובר על לפני עור כיון שאינו מוזהר על לקיחת הגרושה. אבל כהן שאמר לכהן דאיהו מוזהר על לקיחת הגרושה ועבר על לפני עור וממילא בטל השליחות ולכ"ע לא מחייב שולחו ודו"ק

דף יא ע"ב ד"ה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין כו' דרך מקח וממכר שאני. והקשה השא"ר הא ר"י אית לי' במסכת פסחים דף מ"ב לא זהו חמץ שמוזהרין עלי' בב"י ומפרש הגמ' דקסבר טובת הנאה אינו ממון וא"כ האיך הקנה ר"ג לר"י הא ר"י אית לי' טובת. הנאה אינו ממון ואינו יכול לקנות אגב קרקע ונ"ל לתרץ בהקדם לתרץ קושית התוס' ד"ה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו וכו' וא"ת והא התבואה מונחת בביתו של ר"ג וביתו של ר"ג הי' משתמר יעי"ש. ונ"ל דהא דחצר המשתמרת קונה ולא בעי עומד בצד שדהו היינו גבי הפקר דהחצר מן הפקר והפקר אין לו בעלים ובמשתמר מצד עצמו קנה לו החצר

ובזה מתורץ קושית תוס' בד"ה בזבל של בעה"ב דהתם הקנין מן ההפקר ומועיל המשתמרת אף מאחר. אבל גבי הנותן משלו לחברו והמתנה מונחת בחצר חברו צריך החצר להיות משתמר נגד הנותן היינו שאף הנותן לא יוכל ליטלו מן החצר. אבל הכא אע"ג