ברוך שאמר עג

יוזמו לשיטת הרמב"ן דכתב דכמו דעדים אין משלמין כופר משום דכופרא כפרה כ"כ היכא דהעדים מעידים שהוא חייב עליו לשמים בזה ל"ש דין הזמה ומשום הכי אין מחייבין קרבן ומאי ק"ו הוא ונ"ל דבלא זה קשה על לישנא דר"מ דאמר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה כו' אם כוונתו לומר שמיתה חמור מקרבן הול"ל לידי מיתה החמורה בה' הידועה אבל מיתה חמורה משמע מיתה חמורה משאר מיתות. ונ"ל דאיתא בסנהדרין ד' אם עדים מעידים שעבר עבירה קלה ואח"כ באו עדים שעבר עבירה חמורה נידון במיתה חמורה והק' בתוס' א"כ הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואמאי נידון במיתה חמורה דהא גברא קטילא קטלי דהא מחויב מיתה מחמת העדים הראשונים. ונ"ל לתרץ קושי' התוס' דהא בריש מס' מכות הק' התוס' הא בן גרושה הוי עדות שא"א ילה"ז.. ותי' בתוס' דהמלקות הוי הזמה והקשו הא בסנהדרין גבי עדות נערה המאורסה אינן נהרגין משום דיכולין לומר וכו' ותי' דהתם באו להרוג הנפש דהא דכבר מחויב מיתה מחמת עדות הראשונים ולא באו רק להוסיף עליו עונשין ויסורין שפיר הוי מלקות גבי דידהו הזמה וזה כוונת ר"מ הכא אם הביאוהו לידי מיתה חמורה כלומר שכבר העידו עליו עדים רק הם העידו על מיתה חמורה שעבר עבירה חמורה וצ"ל שהמלקות לגבי דידהו הוי הזמה כנ"ל וא"כ גבי קרבן הוי מלקות הזמה וכיון שר"מ הי' מסופק אי מלקות הוי הזמה אי לאו לכך מייתי הק"ו ממיתה חמורה דהמלקות בו הזמה כ"כ הכא. ודו"ק

ובענין זה מתורץ קושית המזרחי על פרש"י שפירש בן סורר ומורה נידון על שם סופו דסוף יהי' מלסטם את הבריות והק' המזרחי דהא רוצח נידון בסייף ובן סורר ומורה נידון ע"ש סופו ידון ג"כ בסייף. ונ"ל דהנה התוס' בסנהדרין מקשי' אמאי יכולים העדים לחייבו מיתה חמורה הא הוי עדות שא"א ילה"ז וכו' כנ"ל ותי' דמשכחת לה כשיזומו הראשונים יעוי"ש והנה הרמב"ם כ' דרוצח יש לו חלק לעוה"ב אבל רוצח בקביעות אין לו חלק לעוה"ב וכ"כ יכולים לומר דמצד השכל אם הרג אדם א' ואח"כ עוד אנשים דכל פעם יהי' נידון בהמיתות היותר חמורות וכמו שמצינו להרמב"ם שמחלק בין רוצח פעם א' לרוצח בקביעות והא דלא כתבה התורה דאם רצח פעמים הרבה נידון במיתות חמורות משום דלא משכחת לה דאם עדים יעידו שהרג עוד פ"א אחר שהעידו עדים הראשונים ורוצים לחייבו מיתות חמורות הוי עדים שאי אתה יכול להזימם דגברא קטילא קטלי כקושי' התוס' ואי דמשכחת אם יוזמו עדים הראשונים וכתי' התוס' ז"א דאם יוזמו עדים הראשונים נמצא לא הרג שום אדם מעולם אלא השתא הוא דהרג ואין לו דין מיתה חמורה וגם הם לא רצו לחייבו אותו רק כפי העדאת הראשונים מיתות חמורות ולכך לא כ' התורה אבל באמת יש עליו חיוב מיתה חמורה ולכך בבן סורר ומורה שנידון ע"ש סופו וסוף שיהי' רוצח בקביעות ויש לו דין מיתה חמורה לכך נידון בסקילה וממילא מיושב קושית המזרחי ודו"ק

דף ד תוס' ד"ה ורב ששת כו' אך בספר חפץ משמע דהילך חייב. ובדרך פלפול אמרתי ליישב קושי' התוס' מפרק השואל די"ל דקו' הגמ' שם אזלא בדרך ממנ"פ ומקושר עם קו' הגמ' הראשונה אמאי ישבע מה שטענו כו' דעל קו' הראשונה י"ל דס"ל דלא בעינן הודאה ממין הטענה יעוי"ש ברש"י ד"ה ועוד. דלכאורה ק' על אבוה דר' אפטוריקי דסובר דחד מיעוטא קאי להעדאת עדים וסותר בזה הק"ו מהודאת פיו טפי הול"ל כשיטת ר' חייא דהמיעוטא קאי להודאה ממין הטענה ולא נסתור סברא החיצונה שעפ"י הק"ו וצ"ל דאבוה דר' אפטוריקי סובר דהילך פטור א"כ המיעוט דאין נשבעין על הקרקעות קאי דוקא בהודה בכלים וכפר בקרקעות וסובר אבוה דר' אפטוריקי דטענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהן שוה לטוענו חיטין והודה לו בשעורין וכחד לישנא בפ' שבועת הדיינין ד' מ' יעוין לקמן ד' ה' תוס' ד"ה א"נ א"כ מוכח דלא צריכין הודאה ממין הטענה וע"כ קאי חד מיעוטא אהעדאת עדים א"כ אם אמרינן דלא צריכין הודאה ממין הטענה והמיעוט קאי על העדאת עדים ולסתור הק"ו ע"כ צ"ל דהילך פטור. לכך מקשה הגמ' שפיר ועוד הילך הוא וקשה ממנ"פ. ויצדק לפי"ז גם קושית הגמ' מה שטוענו כו' אחרי שמתרץ שמואל שטוענו כסות עבד גדול כו' דאי' במפרשים דלכך דחק שמואל לתרץ בטוענו כסות ולא ניחא לי' בתירוצו דרב בטוענו דמי עבד דסובר דכיון דהתביעה מכח עבד הוי כמו תביעת עבד והוי כפירת קרקעות וכפי סברת הראב"ד בפירושו על תירוץ הגמ' ד' ה' בחפר בה כו'. וכיון שכן מהראוי לומר דהמיעוט לא קאי לסתור הק"ו גבי העדאת עדים רק קאי למעט הודאה שלא ממין הטענה ואין לומר א"כ למה לי' מיעוט על כפירת קרקעות. די"ל דמיירי בחפר בה בורות כו' כתירוץ הראשון של הגמ' ומקשה שפיר מה שטענו כו' גם בלא"ה יוצדק קושי' הגמ' לשיטת שמואל דבטענו חטין ושעורין והודה בא' מהן הוי הודאה ממין הטענה. יעוין מס' שבועות ד' הנ"ל וק"ל

דף ה ע"א בסוגי' דההוא רעי'. גמרא ההוא רעי' דהוו מסרי לי' כל יומא כו'. מדקדק בשיטה מקובצת לענין מה נזכר זה בגמרא ובפשיטות י"ל דנזכר מפני קושי' ותיפוק לי' דהו"ל רועה וכו' דבאמת הדבר פשוט דרועה שמוחזק בכשרות כשר לעדות ורב יהודה דייק בדבריו סתם רועה פסול. א"כ י"ל דאותו הרועה הי' מוחזק תמיד לכשרות ולא אתרע אלא כעת מחמת העדים. לזה מקדים הגמרא דהוו מסרי לי' כל יומא חיותא בסהדי א"כ לא הי' מוחזק בכשרות. ועכ"פ לא עדיף מסתם רועה. וק"ל

שם ע"ב ותיפוק לי' דהו"ל רועה כו' יעוין בפרש"י ומקשי' המפ' הא רועה פסול רק מדרבנן וגזלן פסול מדאו'. ואם נאמר כסברת התוס' בד"ה דחשוד אממונא כו' דגזלן לא פסול לשבועה רק מדרבנן מקשה הגמ' שפיר. ועפי"ז יש ליישב קו' הבל"ז דלכאורה קשה לפי מאי דמשמע מתירוץ הראשון בתוס'