ברוך שאמר עב

דכ"ה פטור ואשר יאמר כי הוא זה בא ללמדינו דנימא בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתוך שאיל"מ כנ"ל אבל לרבה דס"ל כרב דלא אמרינן מתוך שאיל"מ דכל מילתא דמר עביד כרב אין התחלה לקושי' תוס' הנ"ל דמצינן למימר דכ"ה פטור. דאי כ"ה חייב לא ליכתב אשר יאמר כי הוא זה וכהנ"ל. והתוס' לא הקשו רק לדידן ולדידן שפיר רצו התוס' לומר מטעם חזקה דא"א מעיז כו' ומתורץ קושי' האס"ז הנ"ל. וא"ל לפי דברינו הנ"ל דקושית התוס' הוי רק לדידן דאמרי' מתוך שאיל"מ מאי קאמרי התוס' וא"ל דמעד אחד ילפינן דאם נימא דכ"ה חייב ל"ל ע"א. הא איכא למימר דע"א בא על מתוך שאיל"מ בגוונא דנסכא דר"א

ונ"ל לפי שיטת מהר"ם מרויטענבערג גבי נסכא דר"א אם העד שמע דהחוטף טוען דידי חטפתי ל"א מתוך מכח העד דהוי קם לממון אלא בגוונא דלא שמע העד מה הוא טוען ולא אתי רק לחייב שבועה אך אי אמרי' דכ"ה חייב שבועה דאורייתא לא יכול לומר דהוצרך להעדאת העד במתשאיל"מ דהיכי משכחת לה אי הנתבע טוען ברי וכופר הכל למאי הוצרך לשבועתו ואי טוען א"י הא קם לממון דל"ל דרק לשבועה אתי הא השבועה חייב מצד כפירתו. ובזה הסברא שכתבנו לעיל דאם טוען א"י על כל המנה ל"א מתוך שאיל"מ דבכה"ג לא הוי מחויב שבועה כלל דהא ליכא כלל טענה שימשוך עליו שבועה כמו שמוכח מסוגי' דשאלה ושכורה מדברי רש"י שם נ"ל ליישב קושית הגאון מהור"ר משולם אב"ד דק"ק ה"ב שהקשה על דברי תוס' דכ' דאין להוכיח מדכתבה התורה שע"א קם לשבועה דכ"ה פטור דהוצרך להיכא דטענו בספק עפ"י עד הא אם כ"ה חייב אינו משכחת דטוענו בספק עפ"י עד וחייב שבועה הא מצי למיפטר עצמו בלא שבועה שישלם לו כפי דברי העד ואח"כ יתבע אותו שנתן לו מעות בחנם ואם כפ"ה חייב שבועה והוא אי"ל ומשלם והעד אינו יכול לפטרו משבועה דאינו קם לממון כמש"כ הרא"ש בסוגי' דהכא. ולפי הנ"ל ניחא דהוא אינו מחויב שבועה כלל בטוענו א"י על הכל דמאין יהי' החיוב שבועה. ובפשיטות נמי יש ליישב קושית הגאון הנ"ל דבגוונא שכ' הרא"ש בשומר שמסר לשומר דלא יכול השומר השני לפטור השומר הראשון משום דהשומר הראשון הוי מתוך שאיל"מ והוי קם לממון. כ' הרמב"ן דהשומר אינו פוטר אותו מממון רק משבועה וממילא ליכא חיוב ממון. וצ"ל דכ"ז דאין השומר השני מעיד הוי מחויב שבועה ומכח השבועה בא החיוב ממון והשתא אם מעיד לפטור אותו מהחיוב שבועה הוי קם לממון אבל בגוונא דהכא דהעד הי' מעיד בראשון שזה חייב לו מנה לא הוי התחלת חיובו שבועה כלל מעולם על התובע והאיך נימא דהוי קם לממון וגם הרא"ש מודה בגוונא דהכא לסברת הרמב"ן וכנ"ל. ודו"ק

שם ברא"ש כ' בזה"ל והר"ר יונה ז"ל הקשה מהא דאמרי' בפ' כ"ה מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים פי' כדי לפטור משבועה דאף בלא עדים נאמן הנפקד לומר החזרתי בשבועה ולא מצי א"ל שטרך בידי מ"ב דמיגו דאי בעי אמר נאנסו דנאמן בשבועה וא"א דע"א נאמן לפטור מן השבועה אמאי אמר בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו מן השבועה וכו' עכ"ל יעוי"ש והק' האו"ת בסי' פ"ז האיך אפשר לומר דע"א יפטרנו מן השבועה א"נ מצי א"ל שטרך בידי מ"ב והשתא א"ל דמהימן במיגו דאי בעי אמר נאנסו דאי אמר נאנסו הי' צריך לישבע דעל נאנסו ליכא ע"א המסייעו והשתא דיטעון החזרתי פטור מן השבועה כיון דיש לו עד המסייעו א"כ צריך לישבע אף בדאיכא ע"א שהחזיר לו הפקדון. ונ"ל לתרץ בדרך חידוד דהנה הרי"ף פ' דל"ש שטרך בידי מ"ב אלא בשטר דגבי ממשעבדי דזילא נכסי אם יש לו ביד חבירו שטר דגבי ממשעבדי אבל בשטר דלא גבי ממשעבדי ל"ש שטרך בידי מ"ב דהאמינו דלא יתבענו פעמיים ועפי"ז קשה אמאי צריך לישבע בהחזרתי משום דמצי אמר לי' שטרך בידי מ"ב הא קיימ"ל דטענינן ללקוחות וליתומים החזרתי כיון דאיהו מצי טעין כן עכ"פ בשבועה א"כ א"א ליטרף מלקוחות על ידי השטר דטענינן ללקוחות החזרתי וכיון שכן לא מצי א"ל שטרך בידי מ"ב לשיטת הרי"ף הנ"ל ואמאי לא מהימן לומר החזרתי בלא שבועה וא"כ י"ל עפ"י מה דאיתא פלוגתא דתנאי אי המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים או לא. וכ' הר"ן דלמ"ד צריך לפרעו בעדים סבר דא"ל דבאמת האמינו והא דהלוה לו בעדים משום דמקרי שהי' שם עדים. ולפי"ז י"ל בפשיטות היכא דהלוה או הפקיד לו בשטר דל"ש איתרמי הוא דאיתרמי לי' כ"ע ל"פ דצריך לפרעו בעדים דלא נתן לו נאמנות כלל. אך לכאורה י"ל דהא דכתב השטר היינו כדי שיגבה ממשעבדי. אמנם לפי הנ"ל דפקדון לא גבי ממשעבדי אף בשטר דטענינן ללקוחות שהחזיר לו הפקדון כיון שהוא הי' יכול לטעון כן בשבועה וא"כ היכא דהפקיד לו בשטר צריך להחזיר לו בעדים או שצריך לישבע כיון דלא האמינו וכתב שטר דא"ל דאף בשבועה לא האמינו דהא סוף סוף יכול לטעון נאנסו דנאמן בשבועה וע"כ לא כ' השטר אלא כדי שיהי' נאמן לומר החזרתי בלא שבועה במיגו דלהד"ם ומיושב קושי' הנ"ל דאף דל"ש שטרך בידי מ"ב מ"מ צריך לישבע כיון דהפקיד לו בשטר דלא האמינו אלא בשבועה ולפי"ז מיושב קושית הטור על הר"י הנ"ל כיון דל"ש שטרך בידי מ"ב וא"צ לישבע אלא משום דלא האמינו בלא"ה כיון דהפקידו בשטר כנ"ל שפיר מק' הר"י דא"א ע"א פוטר משבועה אמאי אמר בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו משבועה ודו"ק

ע"ב גמרא אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל. וק' למה אמר הק"ו הול"ל בקצרה דשנים עדים התורה האמינתם דכתי' עפ"י שנים עדים יקום דבר ונ"ל דבלא זה קשה מאי מדמה ר"מ עדות על חיובי קרבן לחיובי מיתות הא איכא לחלק בפשיטות דבמיתה התורה האמינה לעדים משום דהוי עדות שאתה יכול להזימם דאם יוזמו ידונו במיתה ובוודאי קושטא קאמרי אבל אי מעידין לחייבו קרבן לא צריכין לשלם כלל אם