ברוך שאמר עא

העדים מעידים שקר ובפרט בגוונא שטוען כל א' שהשני לא הי' כלל אז בעת המציאה. ולשיטת הפוסקים דגם באני ארגתי' ישבע כל א' ויחלוקו. וצ"ל דאית לכל א' מיגו דיטעון נזכרתי שכדברי העדים כן הוא. יעוין ברמב"ם פרק ז' מהלכות טוען ובמגיד משנה ובנמוקי יוסף ריש פרק קמא דב"מ. משא"כ אם יש רק עד אחד אם יטעון נזכרתי שרק חצי שלי כשחבירו יעמוד בטענתו שכ"ש לא יקח הטוען נזכרתי רק רביע וק"ל אמנם נ"ל דלא דנינן הכחשת עדים בהודאתו רק באם גרע זכותו בהודאתו מכפי העדאת העדים כמו בטוען שפרע מחצה או בתובע מנה ועדים מעידים על מאתים אבל בתובע מאתים ועדים מעידים רק על מנה לא הוי כמכחיש העדים במה שרצה לתבוע יותר. אמנם מאד קשה לזכותו בהעדאת העדים באם הבעל דין עדיין עומד בדבריו שאינו כדברי העדים אמנם עכ"פ אף לשיטת הפוסקים דפליגי אהרמב"ם בדין הנ"ל בטוען נזכרתי אפשר מודים בגוונא דא דהיכא דחוזר מדבריו ורוצה כדברי העדים לא סתרינן עדותן כי פליגי באם הוא גורע זכותו בהודאתו אמרי' הודאת בע"ד כו' דאם הי' כדברי העדים בוודאי הי' בעצמו טוען כך וכמבואר כן בפירוש בחידושי הר"ן הנ"ל וק"ל. ובפרט גבי טענת כ"ש יש לו אמתלא טובה לומר כדברי העדים כן הוא ומה שטען כ"ש כדי שיופסק לו חצי' ודו"ק

ולפי דברי הראשונים הי' באפשרי לתרץ דברי הרמב"ם בפי' המשניות והרב"ע שפירשו דהרבותא ואם יש עדים אף לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה ועמד ע"ז בתוי"ט מה רבותא בזה. אמנם לפמש"כ י"ל דלאחר שנפסק הדין הוי המיגו לאפטורי משבועה וקודם שנפסק יש לומר דאין התחלת שבועה כשיש מיגו כיון דעיקר שבועה נתקנה רק שלא יהא כל א' כו' ובמקום מיגו אין מקום לענין זה. ודו"ק כי נכון הוא

ע"ב גמרא הכא אימור דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ולכאורה ק' דאם תרווייהו בהדי הדדי כו' וכל א' סבור שהוא קנאה וא"כ כל א' הגבי' לצורך עצמו ולא התכווין להגבי' לצורך חבירו וא"כ אי נמי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו צריך לכווין בהגבהה ואי לא מכווין לא קנה לא זה ולא זה ונעשה כמו שמונחת על גבי קרקע וכל הרוצה ליטול רשאי ליטול שאינו שלהם וא"כ האיך קתני במתני' דזה ישבע כו' הא הוי שבועת שוא שאין להם בו כלום. ואיך נשבעין שאין להם בה פחות מחצי'. וצ"ע

דף ג רש"י ד"ה מ"מ א"ת מב"מ הטענה ישבע ולא חשבי' כמשיב אבידה לפטרי' שלא בשבועה. ומק' המפרשים הא דמשיב אבידה פטור משבועה אינו אלא מדרבנן כהא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ונ"ל לתרץ דמשיב אבידה כי הכא מדאורייתא פטור דאם הי' כופר בכל אז הי' פטור משבועה ועיקר חיוב במ"מ הוא מכח הודאתו ע"י שמודה בחיוב ממון אזי נגררת עליו חיוב שבועה נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל במוצא מציאה אם התובע הי' טוען ברי שמצא אבידתו והוא כ"ה חייב שדא"ו לשיטת רש"י ב"ק דף קי"ז דבפקדון כיון שיכול להעיז כיון שלא עשה לו שום טובה כ"ה נמי חייב שדא"ו וכ"כ במוצא מציאה נמי יכול להעיז שלא עשה לו טובה. כ"ה נמי חיוב שבועתו באה מכח הכפירה ולאו ע"י הודאתו במקצת גורר עליו חיוב השבועה דהא אם הי' נמי כ"ה הי' ג"כ חייב שבועה אלא דמכח הודאתו מודיע להתובע שמצא אבידתו והוא תובע יותר ולכך אין לפטרו משום משיב אבידה דהא לאו השבת אבידתו גורר עליו השבועה דהא החיוב שבועה מתחלת משעת כפירתו ואין לו אלא מיגו דאי בעי הוי שתיק ואם התובע לא הי' יודע שהוא מצא אבידתו ומיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אלא מפני תיקון העולם לא ישבע. ובזה מדויקים דברי רש"י בכתובות דף י"ח ד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור ופרש"י דהא תקנת חכמים היא כו' כיון דבבנו יכול להעיז ואפי' כפר בכל חייב שבועה ולאו השבת אבידתו גורר עליו שבועה שפיר חייב מדאורייתא אלא תקנת חכמים היא. ודו"ק היטב כי נכון הוא

תוס' ד"ה מ"מ וא"ת כ"ה מנ"ל דפטור וא"ל מטעם חזקה דא"א מעיז וכו' ומק' באס"ז האיך יכול לומר הטעם דא"א מעיז כו' דא"כ ק' על רבה דפריך מ"מ א"ת מב"מ הטענה ישבע יהא נאמן במיגו דכ"ה. מנלי' דכ"ה פטור וא"ל משום דא"א מעיז כו' הא רבה לא ידע עוד מהאי חזקה דא"א מעיז כו'. ונ"ל דהנה בלא זה ק' נמי מאי מק' התוס' מנ"ל דכ"ה פטור הא בפירוש כתיב בתורה אשר יאמר כי הוא זה ואי כ"ה חייב לא לכתוב כלל אשר יאמר כו' דהא הוי ידעינן דכ"ה ומודה במקצת שווין דהא א"ל דכ"ה חייב ומב"מ פטור הא שייך אערומי קא מערים (יעוין ברשב"ם המובא ברא"ש) ונ"ל דהנה לכאורה ק' על שיטת רש"י בב"ק בסוגי' דעירוב פרשיות דבפקדון אפי' כ"ה חייב האיך תנינן במתניתין ב"ק דף קי"ז האומר לחבירו א"י אם הפקדת אצלי דפטור נימא דמחויב שבועה ואיל"מ דהא עליו חיוב שבועה דאו' לשיטת רש"י ונ"ל דהנה המעיין ברש"י בשיטה דשאלה ושכורה ד"ה חמשין ידענא כו' מכיון שהודה במקצת כו' קא משכחת לה כו' וזה תבעו על ב' וזה מודה לו באחת שהוא מחויב לו דמים והוא המביאתו לידי שבועה על הב' יראה בפירוש שכוונתו להסביר מאין השבועה באה בנ' ידענא ובנ' לא ידענא דנימא בי' מתוך שאיל"מ ולכך מפרש רש"י דהודאתו במקצת גורר עליו החיוב שבועה וא"כ אם טוען א"י על הכל ל"ש בי' מתוך שאיל"מ דמאין יהי' החיוב שבועה דהא לאו הודאה איכא דיגרור עליו החיוב שבועה וא"כ אי לא הוי כתב קרא אשר יאמר כי הוא זה רק הוי ידעינן מכח כ"ה דחייב נמי שבועה וא"כ החיוב שבועה דמודה במקצת הומשך עליו מצד כפירתו ולא הוי בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתוך שאיל"מ דשם החיוב שבועה בא מצד כפירתו והכא ליכא כפירה דהא נ' לא ידענא טוען לכך כ' הקרא אשר יאמר כי הוא זה דמב"מ מכח הודאתו מושך עליו שבועה ושפיר אמרי' בחמשין לא ידענא מתוך שאיל"מ. ושפיר מק' התוס' מנלן