ברוך שאמר סט

דברי הנ"ל כנים וברורים ובפרט שחזקתי אותם עפ"י דברי הרמ"ה שבספר אסיפת זקנים שהבאתי לעיל ודוק היטב כי נכון הוא: מסכת בבא מציעא

בעזהשי"ת שיעורין כסדרן. שנת תקפ"ה לפ"ק פה לייפניק יע"א

בריש פרק קמא בתוספתא איתא בזה"ל זה אומר כ"ש וזה אומר שליש שלי האומר כ"ש ישבע שאין לו בה פחות מה' חלקים והאומר שליש שלי ישבע שאין לו בה פחות משתות כללו של דבר א"א נוטל אלא חצי טענתו בלבד עכ"ל התוספתא ולכאורה יל"ד למה נקט התוספתא זה אומר שליש שלי ולא נקט לישנא דמתני'. וגם מה דמסיים כללו של דבר אינו מובן. ונ"ל לתרץ דהנה התוס' ד"ה זה נוטל רביע כ' בזה"ל וא"ת יהא נאמן דחצי' שלו במיגו דאי בעי אמר כ"ש ומתרץ הר"ן כללו של דבר א"א נוטל וכו' ואין להאמינו במיגו ולכאורה אינו מובן קושי' התוס' דמאי מיגו איכא הא אי נמי יטעון כ"ש נמי אינו נוטל אלא החצי ולא הוי משיב אבידה. וצ"ל דקושית התוס' היא לפי האוקימתא דר"פ דמתני' מיירי במקח וממכר וא"כ זה שאומר ח"ש נתן חצי מעות למוכר על המקח וא"כ אם הדין הי' דנוטל כ"א חצי המקח נוטל זה שאומר ח"ש חצי המקח והמעות שביד המוכר אין לו כלום ואם הי' טוען דכולה שלי הי' הדין דיחלוקו ויש לו גם חצי המעות שביד המוכר ושפיר מק' התוס' דהוי משיב אבידה וצ"ל כדברי התוספתא כללו של דבר א"א נוטל אלא וכו' וכדברי הר"ן והשתא מדויק שפיר לשון התוספתא שמאחר שהתוספתא רוצה להשמיענו דכללו של דבר א"א נוטל כו' ואם הי' נקיט בלשונו שזה אומר ח"ש לא הי' ק' קו' התוס' דיהי' נאמן ח"ש במיגו דכ"ש משום דלא הוי משיב אבידה דא"נ דטען כ"ש אינו נוטל אלא חצי טענתו ובמו"מ לא איירי התוספתא דלא קתני כפל הלשון זה אומר אני מצאתי' וז"א כ"ש וא"כ לא היו צריכין למימר דא"א נוטל אלא חצי טענתו ולכך נקט בלשונו שזה אומר שליש שלי שאינו נוטל אלא שתות וק' קושי' התוס' דליהמני' בשליש במיגו דאי בעי אמר ח"ש ואינו נוטל אלא חצי ולכך מסיים התוספתא כללו ש"ד א"א נוטל אלא חצי טענתו בלבד וק"ל

דף ב ע"א רש"י ד"ה שנים אוחזין דוקא אוחזין כו' שאילו הי' ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראי' וכו'. ומקשה הפ"י מאי קמ"ל וכי עד השתא לא ידענו דהממע"ה. וק"ל דלכאורה ק' די"ל שאילו היה הטלית ביד א' לבדו והי' טעין א"י אם אני הגבהתי' תחלה או חברי יהי' מחויב שבועה שאיל"מ לשיטת רש"י בב"ק דף קי"ז דבפקדון אפי' כ"ה חייב נמי שבועה דאו' דל"ש חזקה דא"א מעיז כו' דבפקדון שלא עשה לו טובה יכול להעיז וא"כ היכא שזה טען ואמר בברי דהגבי' תחילה והי' כ"ה ומחויב שבועה דאורייתא לשיטת רש"י דגם בכאן יכול להעיז כיון שלא עשה לו שום טובה וא"כ אם טוען א"י הו"ל מחויב שדא"ו ואיל"מ ולשיטת האומרים דבכל משאיל"מ כנגדו נשבע ונוטל. אך המעיין בדברי רש"י בשי' דשאלה ושכורה בד"ה חמשין ידענא וז"ל כיון שהודה במקצת וכוונתו ליישב קושית תוס' בעירוב פרשיות דלמאי מוקי התם שיש עסק שבועה ביניהם הא לשיטת רש"י הוי מחויב שבועה גם בפרה א' אם טוען א"י דהא לא עשה לו טובה ולכך מדייק רש"י דגבי חמשין ידענא החיוב שבועה באה מכח הודאה במקצת ולכך אם אינו יכול לישבע משלם אבל בטוען על הפקדון א"י לא אמרי' מתוך שאיל"מ דמאין יבוא החיוב שבועה והא טוען א"י וליכא הודאה במקצת ולכך ל"א מתוך שאיל"מ וזאת משמיעני רש"י כאן שאילו הי' ביד א' לבדו כו' כוונתו דאפי' טוען א"י אם הגבהתי תחילה ל"א מתוך שאיל"מ כנ"ל א"כ קשה לשיטת רש"י ב"ק דף קי"ז בפקדון שלא עשה לו שום טובה חייב שבועה דאו' אמאי אינם נשבעים אלא מתקנת חכמים שלא יהא כאו"א כו' ישבעו שבועה דאו' דהא יכולין להעיז. ונ"ל לתרץ כשיטת רש"י בב"ק דהיכא דשייך חזקה דא"א תובע כו' ולגבי הנתבע ליכא חזקה דא"א מעיז אז חייב שדא"ו אבל הכא גבי שנים אוחזין ליכא חזקה דא"א תובע דאימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכמש"כ התוס' שם דכל א' סבור שהוא הגביה קודם וא"כ ליכא חזקה דא"א תובע. וא"כ ליכא שבועה דאו' ושפיר רש"י משמיעני וק"ל ונכון הוא

שם תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן ח"ש במיגו דאי בעי אמר כ"ש כדאמרי' בגמרא גופי' האי מיגו וכו' ולכאורה לא מובן קושי' התוס' דלקמן שפיר אמרינן האי מיגו דהוי משיב אבידה ממש דאם. טוען כ"ש נוטל חצי ועכשיו אינו נוטל אלא רביע אבל הכא אפי' אם הי' טוען כ"ש נמי אינו נוטל החצי אלא בשבועה ונ"ל לתרץ דהנה לקמן דף ג' ד"ה מ"מ א"ת פרש"י ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא בשבועה וצריכים להבין למה לא נראה לרש"י לפרש כפירוש התוס' מטעם מיגו רק משום משיב אבידה. ונ"ל דלרש"י הי' הוכחה דמשום מיגו לא פטרינן משבועה דא"כ ק' מאי מתרץ רבה חזקה א"א וכו' אכתי ק' נהמני' במיגו דאי בעי אמר חמשים בוודאי נתתי לך וחמשים א"י אם הלויתני דפטור מצד הדין רק אם בא לצאת מידי שמים חייב לשלם ול"ש סברת תוס' בסוגי' דשאלה ושכורה דא"א טוען ברצון א"י מפני שהעולם יאמרו יען שהוא מסופק והתובע טוען ברי וודאי הדין עם התובע ז"א דהא הוא רוצה לשלם מצד חיוב לצאת י"ש ואדרבה נראה בפני העולם כעושה לפנים משורת הדין אבל אי אמרינן דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והכא אינו משיב אבידה דהא השתא נמי אינו אלא מודה במקצת ובמיגו נמי רוצה ליתן לו מקצת ולכך מפרש רש"י דקושית רבה אינו אלא מצד משיב אבידה דאי בעי הוי כ"ה ולא הי' נותן כלום ועכשיו נותן לו המקצת. והשתא מובן שפיר כוונת תוס' דלקמן אנו רוצים לפטור אותו משבועה צריך הגמרא לומר דהוי משיב אבידה אבל הכא קושי' התוס' דיהא נאמן בשבועה ליטול החצי ל"צ רק המיגו ודו"ק: