ברוך שאמר סח

בש"ך חו"מ סי' שפ"ו ס"ק א' שמוכיח מכאן לסתור דעת הסוברים דדינא דגרמי מדאורייתא דאי מדאורייתא אין לחלק בין גרם היזק דשכיח או לא ואמאי אמר אמימר מגבי בי' דמי שטרא מעלי' הוי לי' למימר מגבי בי' דמי חמץ כו'. א"ו דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן משום קנסא. וגזל חמץ ושרפו דלא שכיח לא קנסו רבנן. ודבריו דחוקים מאוד. דמאן מפיס לומר ששריפת שטר יותר שכיח משריפת חמץ שביד הגזלן וגם עכ"פ נשאר קושייתו על הנך דסוברים דדינא דגרמי מדאורייתא שלדעתם אין לחלק בין שכיח או לא שכיח ונראה לפענ"ד לתרץ קושי' הש"ך. ואקדים מה שכ' בשא"ר בכמה מקומות דהא דמועיל מדאורייתא גבי חמץ ביטול זה אינו אלא כשהחמץ הוא של המבטל. אבל כשהחמץ הוא של אחר בפקדון באחריות ביד הנפקד לא מועיל מה שמבטל הנפקד דל"ש ביטול בדברים שאינו שלו. אף דמשום אחריות שעליו עובר בב"י מ"מ לאו שלו מקרי. רק לגבי ב"י מקרי שלו שיעבור כל מי שחייב באחריותו כן תורף הדברים אשר יש להוציא מדברי השא"ר בזה ועתה אציע עוד דברי הגמ' לעיל דף ס"ו איתיביה רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. והאי כיון דמטי עידן איסורא וודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קני אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעלי' בעי שלומי לי' א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"כ. ונראה פשוט דמה שאמרו זה אינו רוצה לקנות לאו מילתא דפסיקא הוא. דהיכא דהגזלן רוצה למנוע את עצמו מלעבור בכל שעה ורגע מימי הפסח על לאו דבל יראה וודאי טוב לפניו שיהי' רוצה לקנות החמץ. וכיון שיהי' שלו והי' בידו לבטלו ואין לדחות דהא הנגזל אינו מייאש אלא כי מטי עידן איסורא ובעידן איסורא תו לא מועיל ביטול. זה אינו דהא מיד בשעה חמישית שנאסר החמץ לאכילה וצריך למוכרו נתייאש הנגזל מגוף החמץ. וזה כוונת הגמרא מכיון דמטי עידן איסורא וודאי מייאש. דאין לומר דעירן איסורא קאי על שעה ששית דהא אז כבר יצא מרשות הבעלים. וכמו שאין בידו לבטל החמץ בזמן איסור כמו כן אין יאוש מועיל אז. א"ו כמו שפירשתי דעידן איסורא קאי על שעה חמישית וזה יותר נכון ממה שנראה מספר מקור חיים סי' ת"מ שנתכוון לפרש דעידן איסורא היינו רגע קודם זמן איסור שאז מועיל ביטול ויאוש. ועכ"פ גם לפירושו י"ל דכיון שהגזלן יודע שסמוך לזמן איסור מתייאש הנגזל ובידו לקנותו לא שביק התירא כו' ורוצה באמת לקנות החמץ כדי שיהי' שלו ובידו לבטל שלא יעבור בב"י וא"כ לאו מילתא דפסיקא הוא שאין הגזלן רוצה לקנות על כל זה ביד הגזלן למפטר את עצמו בהשבת החמץ לאחר הפסח ליד הנגזל אם טוען בברי שלא התכווין לקנות כדי שיהי' בידו להחזיר החמץ אחה"פ ליד הנגזל ולומר לו הרי שלך לפניך. ולפי"ז לכאורה ק' מאי אמר רבה לאחר המועד באנו למחלוקת ר"ש ורבנן הא אף לר"ש האיך מצינו לחייב את השורף מטעם דבר הגורם לממון הא איכא לספוקי שמא רצה הגזלן לקנות אותו החמץ בעידן איסור דהיינו בשעה חמישית כנ"ל וא"כ הוא אין בידו לומר הרי שלך לפניך. ולא הוזק כלל במה ששרף זה את החמץ האף שביד הגזלן למפטר א"ע בטענת שקר לומר לא רציתי לקנות החמץ. מ"מ אם באמת רצה לקנות ליכא חיוב על השורף. ומספיקא לא מפקינן ממונא מן השורף לפי מה דפסקינן דברי ושמא לאו ברי עדיף ובפרט בכה"ג דהברי גרוע והשמא טוב וביד השורף לומר שמא רצית לקנות החמץ ויודע אתה בעצמך שלא היית מפטר מן הנגזל בטענת הרי שלך לפניך כי אם במרמה בטענת שקר

ונ"ל לפי מה שמבואר באסיפת זקנים לב"ק דף ע"א ע"ב בשם הרבינו מאיר שמסביר דברי הגמ' שם דבגונב מבית השומר שור שנגמר דינו לסקילה וטבחו ומכרו שחייב בדו"ה זה אינו למאי דמסיק שם דר' מאיר סובר כר' שמעון דדבר הגו"ל כמ"ד דלדידי' מקרי גוף. השור ממונו של השומר. אבל אי לאו כמ"ד אף דר' מאיר מחייב מדינא דגרמי לא הי' מתחייב הגנב אלא בתשלומי קרן בלבד. דחיוב דו"ה אינו אלא אם השור בעצמו הוא של הנגנב יעוי"ש באריכות בהסברת דבריו וכן אפשר כוונת התוס' שם ד"ה וסבר בשם י"מ עי"ש. היוצא מזה דלמ"ד דבר הגו"ל כמ"ד כשהחמץ ביד הגזלן. והוי לגבי' גורם לממון מחמת שיהי' בידו כשירצה להחזיר להנגזל לומר הרי שלך לפניך. הוי כאילו גוף החמץ של הגזלן. ממילא י"ל כיון דהוי כשלו מועיל גם הביטול של הגזלן כשמבטל בשעה חמישית שלא יעבור בב"י ואף אם אינו מתכוין לקנות מ"מ הא ממילא הוא כשלו מצד דהגורם לממון וע"כ מצי לבטל ומש"כ בשא"ר שהבאתי לעיל דהמקבל אחריות אינו מצי מבטל לא א"ש אלא לדידן דפסקינן דהגורם לממון לאו כממון דמי משא"כ לר"ש. וא"כ א"ש מה שאמר רבה לאחר המועד באנו למחלוקת ר"ש ורבנן דלר"ש שסובר דהגורם לממון כממון דמי והי' ביד הגזלן לבטל אותו החמץ. אך אם לא הי' מתכווין לקנות ע"כ מה"ת לחוש ולומר שמא נתכוין לקנות בשעה חמישית. ומסתמא אמרינן שבוודאי לא נתכווין לקנות ע"כ מחויב השורף לשלם מטעם דבר הגורם לממון וכ"ז למ"ד דהגורם לממון כמ"ד אבל לאמימר שבא לחדש דאף למאן דדאין דינא דגרמי יש לחייב במזיק שפיר הוצרך למתפס דין דשורף שטר דמגבי בי' דמי שטרא מעליא. אבל בשורף חמץ גם אמימר מודה דליכא לחיובי אף למאן דדאין דינא דגרמי דהא מצד דינא דגרמי לבד אי אמרי' דגורם לממון לכמ"ד לא נחשב החמץ שהוא של הגזלן. ולא הי' ביד הגזלן להנצל מאיסור בל יראה ע"י ביטול אם לא שיהי' נתכווין בשעה חמישית בעת יאוש בעלים לקנותו וכנ"ל. ושפיר מצינן לספוקי דילמא מחמת זה רצה הגזלן לקנותו ואילו הי' מודה הגזלן שכן עשה לא הי' בידו לומר להנגזל הרי שלך לפניך וממילא אי אפשר לחייב את השורף החמץ מטעם דגרמי. דהא יכול לטעון וגם אנן טענינן בעדי' דילמא לא גרם היזק כלל להגזלן בשריפת החמץ וכנ"ל ומיושב שפיר קושי' הש"ך הנ"ל

שוב עיינתי בשא"ר בסי' ע"ו שכ' מסברא דנפשי' דלר"ש שסובר דבר הגו"ל כמ"ד מועיל הביטול של הנפקד שלא לעבור בב"י דהוי כמבטל חמץ שלו הרי