ברוך שאמר ס

דהנה קיימ"ל בטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אפי' מדמי שעורין ואי תפס לא מפקינן מיני' והקשו הראשונים אמאי מהני תפיסה ונ"ל ג"כ ליישב דממנ"פ מהני תפיסה דהנה אם הודה לו שחייב לו מנה יש לו חיוב פירעון מב' טעמים מטעם הודאת בע"ד שחייב א"ע וכמאה עדים דמי או משום שאמר שחייב. ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דממ"נ יאמר לו שחייב אתה או משום הודאת בע"ד או משום שאמר שחייב לו ואם יאמר משטה הייתי בך דאתה טענת חטין ובאמת לא היו דברים מעולם ולכך אני הייתי משטה בך והודיתי לך שעורין יאמר לו אתה ידעת שהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואמאי הודית אם באמת אינך חייב לי ולכן שפיר פסקינן דמהני תפיסה. ולפי"ז מיושב קושי' תוס' דהכא שחתם ואני ערב ג"כ יש ב' טעמים שגובה המלוה מנכסים ב"ח או משום שחייב את עצמו מזמן כתיבת השטר ומקודם ואם חייב א"ע מקודם לא בעי ספר המקנה ושפיר חייב הלוה למלוה או משום דמחייב עצמו מהשתא ושיעבד נפשי' בהאי שטרא ובעי ספר המקנה וע"כ עכצ"ל דחייב הערב משום תרוייהו או מטעם הודאה מקודם או משום דמשעבד נפשי' בהאי שטרא מהשתא דאי ס"ד דחד מהני לחיובא דהיינו מטעם הודאה דמקודם אם יאמר המלוה דחייבת אתה עצמך מטעם הודאה יאמר לו הערב שקר הוא שחייבתי א"ע בשטרא דהשתא וצריך אני ספר המקנה ואתה לא הקנית לי ואין אני צריך לשלם ואפי' מב"ח וה"ה לאידך אבל אי משום תרווייהו מחייב הערב את עצמו יאמר לו המלוה ממנ"פ חייב אתה לי או מטעם הודאה מקודם או משום שיעבודא דהשתא. ודו"ק

אמנם יש להקשות ע"ז הא אנן קיימ"ל תרי הודאות דסתרי אהדדי הוי קולא לנתבע א"כ הוא להיפוך דיאמר הערב למלוה ממנ"פ א"צ לשלם לך אם יאמר המלוה שנתחייב מטעם שיעבוד הקודם ולכן לא הקניתי לו ספר המקנה יאמר הערב להיפך. ואם יאמר המלוה להיפוך הוי ב' הודאות דסתרי אהדדי דהוי לקולא לנתבע. וצ"ע

תוס' ד"ה אבל בחצר לגזור וכו' וא"ת והא שפיר שמעי' מעבד דלא גזרינן משום חצרו וכו' עכ"ל ונ"ל לתרץ דהנה הרא"ש בפסחים כ' דאפי' אם הנפקד קיבל עליו אחריות על החמץ אפ"ה הוי של המפקיד והוי חמצו ועובר עליו בב"י וב"י. דהנה כל היכא דהחמץ מונח הוי ממונו ונשאל לו להמפקיד המקום של החמץ והוי ברשותו עכ"ל וא"כ לכאורה ק' מאי קאמר הגמ' אבל חצר לגזור משום חצירו הבא לאחר מכן הא משאמר לה ה"ז גיטך מ"מ נשאל לו העבד אפי' אם נותנו לו לאחר מכן נשאל בשאלה כדינו של הרא"ש הנ"ל והוי שפיר מידו לידה. ונ"ל דא"כ האיך יקנה לה החצר הגט הזה דהוא מטעם זכות וקנה לה החצר דהגט חוב הוא לה ומטעם הקרקע אפשר נשאר לה חוץ ממקומו של הגט לא קנה לה הגט דהא דחצר קונה דווקא מטלטלי הניקנים אגב קרקע ולא קרקע אגב קרקע ולא קני' מטעם שאלה והוי שפיר חצירו הבא לאחר מכאן אבל אמרי' לקמן דף מ"ט גר שמת וכו' קני עצמך ב"ח ולא הוי חצירו הבא לאחר מכאן בעבד וקו' הנ"ל מטעם שאלה והוי שפיר מידו לידה ומיושב קו' תוס'. וק"ל

ע"ב תוס' ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה בסה"ד ולר"ת דווקא נחתך כו' אבל חותך כדאמרי' וכו' עכ"ל והקשיתי לפמש"כ הר"ן שכותב ע"מ לקצוץ הוי מחוסר קציצה ואי לא כתב ע"מ לקצוץ לא הוי מחוסר קציצה ק' דהנה בתוס' לעיל ד' י"ב ע"א בד"ה משום בת אחותו כ' תוס' בזה"ל ולא אמרי' נוקמה בחזקת א"א וכו' כיון שהיא גרושה לפנינו עכ"ל מאי פריך גזי' לזמן מהו דהא אם נראה שנחתך הזמן אנו מסופקין בו אם נחתך אחר שנתן לה והיא חתכה ולא הוי מחוסר קציצה או נכתב ע"מ לגייז הזמן והוי מחוסר קציצה ואמאי מצריך הגמ' לתרץ לרמאי לא חיישינן הא לא יעשה עוד לגייז הזמן והוי ספק גרושה ואוקמה בחזקת א"א וא"כ קושי' התוס' במקו"ע ונוקמה בחזקת א"א דל"ש תי' תוס' דהרי היא גרושה לפנינו דלא הוי אלא ספק מגורשת

מתני' הכל כשרין לכתוב את הגט וכו' האשה כותבת את גיטה ופרש"י ומקנתו לבעלה וחוזר ומוסרו לה לגירושין והקשה הר"ן הא מחוסר הקנאה הוא וכתב ונתן בידה. ותי' דמחוסר הקנאה דלאו בגוף הגט היא לא מיקרי מחוסר מעשה עכ"ל. וק' הא אמרי' מחוסר פדי' כמחוסר מעשה דמי אע"ג דלאו בגוף הדבר היא ונ"ל דאיתא בתוס' דא"צ שליחות אלא שיצוה הבעל לכתוב וא"כ לפי"ז לא הוי מחוסר הקנאה דקונה שבחו כדין אומן קונה בשבח כלי והוי כשלו ולאו מחוסר הקנאה אלא צריך שתאמר לו הילך. אבל התם בפדיית קדשי גבוה צריך דמים דכתיב ונתן הכסף וקם לו לכן נקרא מחוסר מעשה כנ"ל ודו"ק. כי נכון הוא

בתשובת נו"ב ח"ב שאלה א' הק' בזה"ל דהמרדכי שפוסק דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתיבת תפלין ואינו מוסכם לדעת הרא"ש והנימוקי יוסף דסברי מדכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו וקטן שהוא מצווה על השחיטה מיקרי בר זביחה ומותר לאכול משחיטתו וא"כ ק' מ"ש לענין תפילין דכתיב נמי וקשרתם וכתבתם נימא מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וקטן שהוא בר קשירה כשר נמי כתיבתו ואמאי פוסק המרדכי דקטן שהגיע לחינוך פסול כתיבתו ונ"ל לחלק דשאני הכא דבשלמא בשחיטה אמרי' שפיר שהוא בכלל וזבחת דלעולם וודאי קטן לאו בר חיוב מצוה הוא אלא בשחיטה דכתיב וזבחת ואכלת שהתורה לא ציותה לחיוב לשחוט ולאכול אלא אם יאכל אז ישחוט ואביו אינו מחויב אלא לחנכו שאם יאכל ישחוט ושפיר הוא בכלל וזבחת שהרי התורה לא ציותה למצוה. אבל בוקשרתם וכתבתם חיוב מצוה דהתורה ציותה לעשות המצוה וקטן אינו בר חיוב מצוה וממילא אינו בכלל וקשרתם ולכן שפיר פוסק המרדכי דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתיבת תפילין. ודו"ק

עוד קשה לשיטת הרמב"ם דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לכל התורה כולה א"כ למה רשאי שוטה לכתוב את הגט. אפס לכאורה קשה אמאי מהימן