ברוך שאמר נח

לענין איסור תקנו חכמים עדיו בחז"ל דכלל הוא בש"ס היכא דע"י הפקר ב"ד נעקר דבר מה"ת כגון המקדש בחמץ דרבנן דאפקרי רבנן המעות של הקידושין וממילא אין לחוש להקידושין דבכה"ג וודאי יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מה"ת וה"נ יכלו החכמים להפקיר העבד למפרע ויצא לחירות אמנם לפי"ז לפי"מ דקיימ"ל המפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור ז"א דאף אם יפקירו העבד למפרע לא מהני דאכתי צריך גט שחרור דלא עדיף אם יפקירו החכמים מאדון גופו המפקיר עבדו דלא מהני לענין איסור בלא שיחרור וכ"ז ניחא אם דנין על העבד למפרע טרם בא לידו השטר שיחרור אבל מכאן ולהבא אם יתנו השטר שיחרור לידו למאי ניחוש דילמא מכר האדון את עבדו בינתיים ונאסר העבד ע"י השיחרור בשפחה ובב"ח וממילא אין שייך לומר עדיו בחז"ל דלענין המכירה שבינתיים שפיר י"ל דהפקירו חכמים את העבד למפרע ובטל המכירה דלאו ממונו הוא למכור דהפקר ב"ד הפקר ומכאן ולהבא דמטא לידו הגט שיחרור וודאי מותר בב"ח ושפיר הוי זכות להעבד השיחרור ושפיר טריף מהלקוחות שלקחו בינתיים ומיושב קו' הנ"ל ולפי"ז מיושב קו' הקצוה"ח הנ"ל דהכא כיון שמת האדון ל"ש לומר עדיו בחז"ל דלענין האיסור לא תקנו רבנן ואסור העבד בשפחה ובב"ח וממילא גם לשאר מילי ל"ש עדיו בחז"ל כיון דהוי חוב לעבד מצד האיסור כנ"ל והכא ל"ש לומר שהפקירו חכמים את העבד דהמפקיר עבדו צריך גט שיחרור וסוף סוף אסור בשפחה ובבת חורין והנתינה דלאחר מיתה לא מהני כיון דפקע רשות מת וא"ש דלא יתנו לאחר מיתה. ודו"ק

דף י"ז ע"ב סוגי' דנכתב ביום מתני' עד איפוך וכו' ומפרשי' תוס' דר"ל סובר משעת כתיבה וכ"כ הרא"ש וכ' שכן משמע לשון הגמ' מדלא קאמר אלא איפוך אבל בעל העיטור כ' איפוך וקאי אדלעיל דמפכינן וסובר ר"ל הטעם משום שמא יחפה ור"י משום פירות וראייתו מדברי הירושלמי דאיתא שם דר"י סובר משום פירות. ונ"ל להביא ראי' לדברי התוס' והרא"ש. ואבאר שתלמודא דידן ודירושלמי כל חדא בשיטתייהו אזלו דבתוס' ד"ה זנות כו' מפרשים דהיינו בעדים ובהתראה אבל בלא התראה שכיח כדמוכח בבתולה נשאת ומפרשים שם דמתוך כך יבואו עדים וק' לכאורה לפימש"כ התוס' לקמן ד' י"ח ד"ה הנהו קלא אית להו לחד תירוצא שם בדין הוצרכו זמן שמא יחפה על בניה ממזרים א"כ אכתי ק' למה לא אמר משום חשש ממזרים דלזה אין שייך התראה וזנות בעדים לחוד שכיח וכו' ונ"ל לתרץ בהקדם דברי התוס' לעיל ד"ה משום בת אחותו שכתבו בזה"ל שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן דלא אמרי' אוקמי' אחזקת אשת איש והשתא היא שנתגרשה שהרי גרושה לפנינו ועוד אדרבא אוקמי' בחזקת כשרות שלא נבעלה כשהיא א"א ומתמה הפ"י שתי' הראשון של תוס' הוא נגד סוגית הש"ס דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא עי"ש באריכות גם על תי' הב' מקשה דל"ש להצילה ממיתה מחמת חזקת כשרות כיון שקיבלה התראה ולא מצינן לומר בכה"ג חזקה דכשרות דא"כ כל א"א שזינתה תנצל ג"כ בחזקה זו כשתטעון שנתגרשה ואבדה גיטה וכדומה שתהי' לדברי' פנוי' ונ"ל לתרץ קושי' הנ"ל בהקדם מס' כתובות ד' כ"ב ע"ב ב' אומרים מת וכו' מקשה הגמ' הבא עלי' באשם תלוי קאי ומשני כשניסת לא' מעידי' והקשו התוס' דבחנק קאי. הרי לכאורה סתירה בדבריהם הנ"ל. ונ"ל בהקדם עוד מה שק' דמבואר מדברי הרמב"ם דבכל ספק בשחיטה שאסור מטעם חזקה ליכא מלקות ואמאי והא סוקלין על החזקות. ונ"ל דהנה הרמב"ם כ' הא דסוקלין על החזקה נלמד ממכה אביו ואמו כן הוא בירושלמי פ' עשרה יוחסין ומקשה בר"ץ הא בגמ' דחולין יליף חזקה מנגעים. אבל באמת לק"מ דמשם ליכא הוכחה רק לענין איסור וגם לענין חיוב קרבן כמש"כ תוס' אבל לענין עונש גוף ליכא למשמע מינה ולא ידעינן דעונשין אותו בעונש גוף רק ממכה אביו ואמו וכו' ומבואר בסוגי' דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב דאפשר דנשמע דאזלינן בתר רובא היינו לענין חיוב קרבן מ"מ אפשר לענין מיתה לא אזלינן והנה בתוס' שם מקשו דאכתי מנא ידעינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע כמו בסכין וכו' ומתרצי דגם זה נלמד מנגעים אף דחזינן אח"כ דנתמעט הנגע לא תלינן בתר חזקה הרי מכאן יסוד הדין דאזלינן תמיד בתר חזקה דמעיקרא ולא בתר חזקה דהשתא אמנם כ"ז לענין איסור קרבן אבל לענין עונש הגוף דלא נלמד מנגעים רק ממכה אביו ואמו שפיר היכא דאיתרע החזקה לא מענשין ממכה אביו ואמו דהחזקה טובה ולא איתרע ודיו לבא מן הדין להיות כנידון. והשתא א"ש דברי התוס' בסוגי' דשנים אומרים מת דעל הבעל להביא ראי' ואשם תלוי ליכא לחיובי רק משום חזקה דא"א כיון דאיתרע דעכ"פ איכא ב' דאמרו מת אף שהדין בתרי ותרי אזלינן בתר חזקה קמא איתרע מיקרי וליכא לחיובי' מיתה רק קרבן מוכח מנגעים דחייבי אך מחמת חזקה דאיתרע בוודאי ולכך לא הק' רק דלחייבי' חטאת אבל לתי' הגמ' כשניסת לא' מעדי' לפי' מק' הגמ' דליחייבו חנק ע"ז כיון שהעד עצמו נשאה שפיר יש לחייבו מיתה עפ"י שני עדים שאומרים לא מת כי לפי עדותן בא על א"א כיון שחזקת א"א גרמה מהדין שנשארה בחזקתה לענין איסור ולא נתקבל לאמת עדותן של האומרים (לא) מת ותרי ותרי הוי סד"ר ומדא' אוקמי' בחזקה קמייתא ואין מכלל העדים שאומרים (לא) מת רק להחשיב ריעותא אבל כשניסת לאותו עד עצמו שאמר מת אף הריעותא מופקעה וקרוב לומר שעיניו נתן בה ולכך אמר מת וכ"ז אי אמרי' דתרי ותרי סד"ר ולא הי' על שניהם שם עדים אבל למ"ד תרי ותרי סדא"ו ונתקבלה החזקה ותו ליכא למיקטל אח"כ העד שנשאה כיון שכבר קודם בא החזקה. ויש להסביר יותר לפי דעת הריטב"א כתובות דף י"ח הא דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נלמד מדכתיב ע"פ ב' עדים יקום דבר שהשארה בקיומו אף אם יחזרו ויגידו. מעתה י"ל בפשיטות דז"א רק היכא דנתקבל עדותו בתרי ותרי דלמ"ד סד"ר לא נחשב כלל עדותן ואף קודם שחזרו מדבריהם לא הי' שייך יקום דבר שפיר יכולין