ברוך שאמר נז

וסברי דאף במצה כזו יוצאין י"ח אף בלילה הראשונה א"כ אסור באכילה כל ימות הפסח. ודו"ק

דף יב תוס' ד"ה מ"ש לערי מקלט פירוש אא"ב יכול כו'. ולי נראה לתרץ קושיתם עפ"י דאיתא ברמב"ם הלכות עבדים פרק ט' הלכה ז' יכול הרב לומר לעבדו הכנעני עשה עמי ואיני זנך וכו' במה דברים אמורים בעבדיו שאין ב"ד נזקקין לגדולים לשמור ממונם ואם לא יאכיל לעבדיו וילקם כראוי הם יברחו או ימותו ואדם חס על ממון עצמו יותר מכל אדם אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג חייב במזונותיהם כו' ותורף דבריו מיוסדים על סוף דברי הפרק שם הלכה ח' דהאכילה והשתי' לעבדים הוא חיוב מצד מצוה והלכת בדרכיו שמחויבים להדמות למדותיו של הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו אמנם אין כופין על זה כיון שבלא"ה ממילא חס אדם על ממונו. והוי בגדר מצוה שמתן שכרה בצדה שאין כופין. וכמו שאין ממשכנין חייבי חטאות ואשמות וחד טעמא לכלם לפ"ד הרמב"ם כמובן. לפי"ז הי' אפשר לומר דבעבד שגלה לעיר מקלט שאי אפשר לו לברוח כי בנפשו הוא. מורא לא יעלה בלב אדוניו. ומוטל על הב"ד לכופו שלא יאמר עשה עמי ואיני זנך. לזה אשמעינן בברייתא דאעפי"כ יכול לומר דירא שמא ימות ברעב. אז מדרך לא פלוג לא תקנו בזה לכוף האדון. אבל לפי דמסיק הגמ' דמיירי להעדפה מקשה הגמ' שפיר ומ"ש לערי מקלט וק"ל

והנה בקושית הירושלמי המובא בתוס' ד"ה בגיטי נשים כו' הי' עבדו של קצין והרי חוב הוא לעבד מפרשים המפרשים דאף דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך מן הסתם אינו אומר כן. והדברים דחוקים. והי' אפשר לומר לפי"ד הרמב"ם מצד מצוה והלכת בדרכיו אין להרב לומר עשה עמי כו' אבל אין כופין ומלבד דברי הרמב"ם הנ"ל י"ל דלכך אין כופין כיון דאינו רק מצד לפנים משה"ד ואין כופין עליו כמבואר בחו"מ סי' י"ב סעי' ב'. אמנם מבואר שם בב"ח דלעשיר כופין אף על לפנים משה"ד ומביא כמה ראיות ע"ז ויעוין בחו"מ סי' רנ"ט ובש"ך שם סק"ג. ולזה מקשה הי' עבדו של קצין דכופין אותו ולא יוכל לומר עשה עמי כו'. וע"ז מתרץ דיכול למוכרו שלא מדעתו אבל באמת בלא"ה אין ראי' לשיטת הירושלמי אליבא דר' יוחנן דיכול הרב לומר עשה עמי כו' דעיקר ראי' הגמ' א"ה ניזון מתפרנס מבעי' לי' ובירושלמי פ' החובל אחר הלכה ד' איתא לא כן אמר ר"י הקוטע יד עבד חברו רבו נוטל נזקו כו' והלה יתפרנס מן הצדקה כו' וכיון דתני יתפרנס י"ל דס"ל לר' יוחנן דאינו יכול לומר עשה עמי. ואדרבא לכאורה מוכח בפירוש שם מירושלמי דאינו יכול לומר דאיתא שם בפ' החובל בזה"ל ר' לא בשם ר' יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש. חזר ותני המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר הקדש הכא את אמר והשאר הקדש והכא את אמר כולו קודש. אמר רב אחא מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים (י"ל כיון דאין מפרנסין עבדים בדרך צדקה מהכרח ליטול פרנסתו ממעשה ידיו) לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע יד עבד חבירו רבו נוטל נזקו וצערו כו' והלה יתפרנס מן הצדקה. אמר רב אחא מצווין ישראל לפרנס עבדים קוטעין יותר מן השלימים. והא ר' יוחנן אכל קיפוד ויהיב לעבדי' (בפי' הפ"מ איתא לעבדים) שתי חמר ויהיב לעבדי' וקרא אנפשי' הלא בבטן עשני ועשהו אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת הרחמים עכ"ל. והנה אם נאמר לדעת הירושלמי דסובר ר"י דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך מה לי עבד קטוע או שלם אחרי שאין לו להתפרנס ממעשה ידיו ששייך לרבו

דף יג מתני' האומר תנו גט זה וכו' יעוין בס' קצוה"ח סי' מהלכות שלוחין שהקשה לדעת רש"י דנקט הטעם במתני' דלא יתנו לאחר מיתה משום דגיטא לא הוי עד דמטא לידה וכי מטא לידה הא כבר מיית לי' משחרר ופקע רשותי' אמאי לא כ' בפשיטות משום דכיון שמת בטל שליחותי' נראה מדבריו דכיון שעשה שליח בחייו אף שמת אח"כ נתקיים השליחות דשליח א"כ קשה לאביי דאמר בב"מ ד' י"ג עדיו בחתומיו זכין לו אמאי לא יתנו לאחר מיתה ואי משום שמת קודם דמטא לידי' ופקע רשותי' מניה הא לדידי' כיון דמטא לידי' אח"כ כבר זכה בו משעת החתימה ואז עדיין הי' ברשותו. ונ"ל לתרץ עפ"י מה שכ' התוס' בב"מ ד' כ' ד"ה שובר וכו' דתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה. ולענין איסור אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שיחרור מספקא להו אם פסלה דלענין איסור לא תיקנו חכמים או דילמא לא פלוג רבנן [ואף שכ' המהרש"א שם דלר"מ דסובר ע"ח כרתי הוי מדאורייתא מ"מ גבי שיחרור וודאי לא הוי אלא מדרבנן כיון דמקשינן לה לה לאשה ובאשה כתיב ונתן בידה וטלי גיטך מעל גבי קרקע פסול וה"ה גבי שחרור פסול א"כ וודאי אי אפשר לומר דהוי מדאורייתא משוחרר משעת החתימה כיון דאם לא הי' מקיים אז ונתן בידה וא"כ תקנת חכמים היא] וקשה האיך אפשר לומר דעדיו בחתומיו זכין לו לא אמרי' לענין איסור דא"כ ק' על הגמ' בב"מ ד' י"ט דאיתא שם מצא שטר שחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד ופריך ואמאי נימא שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל עבדא וקנה נכסים כו' הא ניחא למ"ד עדיו בחתומיו ז"ל וכו' וכ' המפרשים הה"ד דהוי מצי למפרך דילמא מכר האדון את העבד בינתיים לאחר וכו' ולדברי התוס' הנ"ל קשה דע"ז לא קאי התי' דעדיו בחתומיו ז"ל דכיון דלענין איסור ל"א דעדיו בחז"ל א"כ אם מכר העבד לאחר אסור העבד בשפחה ובבת חורין דלחומרא לאוסרו בשפחה וודאי אמרי' עדיו בחז"ל אבל להתירו בב"ח להקל וודאי לא תקנו וכיון שכן הוי שיחרור בכה"ג חוב לעבד וממילא גם לענין ממון ל"ש עדיו בחז"ל דלא הוי זכות אלא חוב לעבד כמ"ד חוב הוא לעבד דהיינו שאסרו בשפחה ועבדא בהפקירא ניחא לי' דגם לשאר דברים דהוי זכות לעבד ל"א עדיו בחז"ל ולכאורה קו' אלימתא היא וא"כ י"ל לכאורה אין מקום לס' של התוס' הנ"ל אם גם