ברוך שאמר נו

ונראה דהנה לכאורה קשה אמאי אינה מקודשת במקדש לפני פסולי עדות דרבנן דהא מקשה הגמרא במקדש שלא בעדים דאינה מקודשת ליהני הודאת בע"ד ומשני הגמ' דחב לאחרים דאסרה אכ"ע. והנה לפי"ז במקדש לפני פסולי עדות דרבנן דכ' בתשובה המיוחסת הנ"ל כיון דמדאורייתא מקודשת אסורה לכ"ע. וליהני הודאתו שקידשה אף בלא עדים הפסולין ואף שהעדים פסולין מדרבנן וא"כ הוי כליכא עדים בקידושין מדרבנן ואסורה לכ"ע וצריכה גט וא"כ הוי כקידושין בלא עדים וא"כ היא אסורה לעלמא והודאתו אינו חב לאחרים כיון דבל"ז אסורה ג"כ ליהני הודאתו. וכן הכא דפסלו רבנן החתימה משום דלא אתו למיסמך עלייהו וא"כ פסלו החכמים הגט משום דליכא ע"ח ומסירה והוי הקידושין בלא עידי מסירה וליהני הודאתו כנ"ל. ובזה נראה לתרץ דברי רש"י דכן כוונת רש"י כיון דמדאורייתא מקודשת א"כ אין כח ביד החכמים להתיר א"א לעלמא בלא גט אף שעדים פסולין מדרבנן כמ"ש בתשובה המיוחסת הנ"ל דצריכה גט להתירה לעלמא וא"כ שפיר מקודשת משום הודאתו כיון דאין חב לאחרים כיון שאין כח ביד חכמים להתירה ואסורה לעלמא ומהני הודאתו והוי שפיר ליתא בקידושין. ובזה נראה ליישב קושי' הפ"י דמקשה ליתני לשמה שהחתימה שלא לשמה פסולה דזה ליתא בקידושין כמו שפרש"י דאין כח ביד חכמים להתיר א"א לעלמא אבל בגירושין פסול מדרבנן משום מזויף מתוכו. ונראה לפי הנ"ל דשפיר יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין ואסורה לו וצריכה קידושין אחרים כנ"ל. ובזה ל"ל כאן דמדאורייתא מקודשת ואסורה לכ"ע בלא גט ומהני הודאתו ז"א דהא היא מודה שקידשה בשטר זה ושטר זה פסלוהו רבנן והוי מזויף מתוכו כיון דשלא לשמה חתמוהו וזה מזויף מתוכו פסול משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמו שפי' תוס' לעיל דף ד' וא"כ פסלוהו חכמים לזה השטר ואינו מועיל מדרבנן הודאתו שקידשה בשטר זה דהא פסול בעצמו השטר ויש כח ביד חכמים דגזרו חתימה אטו כתיבה דנכתב שלא לשמה אף בערכאות הוי מזוימ"ת דפסלוהו חכמים משום דאתי למסמך ולא אטו כתיבה משום דהשטר שפיר הוא אלא דהוי שלא בעידי חתימה ומסירה דהפסול הוא דילמא אתי למסמך עלייהו בלא עידי מסירה ופסלו חכמים חתימה ומסירה וא"כ הוי שלא בעדים והשטר אינו פסול וא"כ מהני הודאתו דקידשה בשטר זה והוי הוא כעידי מסירה דהא השטר כשר דהמזויף מתוכו לא. גזרו משום כתיבה והכתיבה פסולה ולא משום מסירה והעדים פסולים אבל השטר כשר וא"כ מהני הודאתו. ודו"ק היטב

שם בסוגיא דמצות כותי יעויין בתוס' ד"ה מצות כותי וכו' שהקשו בזה"ל וא"ת ואמאי יוצא בה ידי חובה דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור ונ"ל לתרץ דהנה צריכין להבין אמאי חשידי כותים אלפני עור הא זה דכתיב באורייתא בהדי' הוחזקו לשמור ורש"י בחולין ד' ג' ע"א ד"ה ואפי' כותים וכו' כ' בזה"ל דל"ל האי קרא דלפני עור אלא כמשמעו שלא יתן אבן לפני עור להפילו אבל לי נראה די"ל דדרשו האי קרא דלפני עור כו' כמו שאנו דורשין דכל דבר שהוא מכשיל לחברו אסור לגרום לו. והא דחשידי להאכיל לישראל דבר איסור. י"ל דלדידהו לא הוי כלל מכשיל אצל חברו שאינו יודע שהוא אסור דהנה קיימ"ל דע"א נאמן באיסורין ואם ע"א העיד על חתיכה ספק חלב ספק שומן ואכלו אחר ע"פ אע"ג שנתברר אח"כ שהיא חלב ליכא שום עון על האוכלו וגם אינו חייב קרבן דהאמינו התורה להעד ולפי"ז י"ל לכאורה דגם העד לא עבר על לפני עור וכו' כיון דהאוכלו לא עבר ולא עשה שום איסור ולא גרם לו העד איסור ולא נתן לפניו שום מכשול. אמנם קבלה היא בידינו דאסור להאכיל לחברו דבר האסור לו ואף דמכח עדות לא עבד שום איסור. והנה ידוע דכותים לא הוחזקו בקבלת חכז"ל וכיון שכן סברו הכותים אם מאכילין לישראל דבר האסור לו לא עבר אלפני עור כיון דליכא שום עון על הישראל דע"א נאמן באיסורין ולא נתנו לפניו שום מכשול

אמנם הא ניחא אם אמר על איסור שהוא היתר י"ל דלא עבר ולא עשה שום איסור וכהנ"ל. אבל אם אמר על חמץ שהוא מצה בוודאי אין סברא לומר אם אכלה אדם בלילה הראשונה של פסח שקיים המצות עשה של בערב תאכלו מצות דאף שע"א העיד שהוא מצה ונאמן בעדותו מ"מ א"א לומר שאכל מצה דאטו בדיבורו של העד נעשה מהחמץ מצה. ונהי דלא ביטל במזיד העשה מ"מ בשגגה לא קיים העשה והוי מכשול גבי' וממילא עבר העד אלפני עור כו'. ולפי"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל דשפיר יוצא בה ידי חובת מצה דעל לפני עור כי האי שנותן מכשול לחברו אף הכותים לא חשידי כלל כנ"ל. ודו"ק

עוד שם באותה סוגי' יעויין ברש"י חולין דף ד' ד"ה קסבר וכו' שכ' דלא גרסינן בדברי ר"א לפי שאין בקיאין בשימור דמשום שימור אינו אסור. ורק דאינו יוצא בה ידי חובת מצה ואין זה לענין איסור ונ"ל לתרץ גירסא הישנה דמכח שאין בקיאין בשימור אסור אפי' בשאר ימי הפסח דלכאורה קשה אמאי מותרת מצת כותי משום דכתיבא באורייתא ניחוש דילמא יש במצה זאת תערובת חמץ דלרבנן אפי' לאו לית בי' ואף לר"א דעובר עלי' בלאו לא נפקא אלא מדרש תיבת כל מחמצת וכו' כדאיתא במס' פסחים ד' מ"ג וידוע דכותים לית להו דרש חכז"ל וא"כ לדידהו לא כתיב כלל באורייתא והאיך סמכינן עלייהו אמנם י"ל דנהי דס"ל דאינו עובר עליו מ"מ בוודאי אינו יוצא בה י"ח מצה בלילה ראשונה דמ"מ לאו מצה היא דלא הי' לה שימור לשם מצה וכיון שכן אם ראינו שיוצא הכותי במצה לילה הראשונה ולא אכל מצה אחרת כל הלילה בוודאי אין שם תערובת חמץ ומותר אף בשאר ימות הפסח לפי"ז שפיר מדייק הגמ' ר"א אוסר אף בשאר ימות הפסח לפי שאין בקיאין לשמור ואין יודעין שצריך שימור לשם מצה. וכיון שכן אף בשאר ימים יש לחוש דילמא יש במצה זו תערובת חמץ דלא כתיבא לדידהו. וא"ל דיש ראי' שאין שם תערובת חמץ לפי שיוצא בה בלילה הראשונה דזה אינו ראי' שאין בקיאין בשימור