ברוך שאמר נד

תוס' ד"ה כתב בכתב ידו כו' סוף הדיבור ועי"ל דחיישינן שמא לאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עכ"ל. והנה דיבור זה צריך פירוש וגם מה דקאמרו התוס' ותתפוס הפירות מהלקוחות דהא לא מועיל התפיסה ומפקינן מינה משום דבחזקת הלקוחות היו מקודם שתפסה וכן תמהו הרבה מהמפרשים. ונראה דהנה הא דתמהו הראשונים על הא דמצו הלקוחות לטעון מזויף הא הוי ברי ושמא דטענת הלקוחות אינו אלא שמא וטענת בעל השטר ברי וברי עדיף וי"ל דהא דמהני מה דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף הוא נגד הלוה דהוא בעל דין עצמו ולא נגד הלקוחות משום דהם לא לוו ממנו כלום אלא אם אמת שהלוה לוה ממנו הם משועבדים לו ואינם בע"ד וא"כ טענת בעל השטר היא נגד הלוה והלקוחות א"צ לשלם כלום אלא אם יודעים דהלוה חייב וא"כ מצו הלקוחות למטען מזויף ר"ל דילמא אינו חייב לך כי אתה לאו בעל דברים דידן את ולפי"ז הכא הוי וודאי ברי ושמא דהלקוחות יודעים דגירשה הבעל מזמן הכתוב בו והוי הפירות דידה וא"כ הוי הלקוחות בע"ד דידה משום דהם קנו הפירות שלה. וא"כ היא אזלת אליהם שיתנו לה הפירות שלה. וא"כ כנגדם היא טוענת ברי והמה טוענין שמא וברי עדיף ושפיר מועיל התפיסה שלה. ובשלמא בע"ח עם הלקוחות הא המה לא לוו ממנו אבל הכא אליהם היא טוענת ברי והמה טוענין שמא ואף למ"ד בו"ש לאו ב"ע עכ"ז חייבים לצאת ידי שמים וא"כ שפיר תי' התוס' דאם תתפוס האשה לא מפקינן מינה משום דהלקוחות מחויבים לצאת י"ש ודו"ק

והנה מה שהקשה הגאון אב"ד דק"ק ליסא בספר תורת גיטין על תי' התוס' ד"ה כתב דחיישינן דתתפוס האשה. מה בכך הא אינו מועיל תפיסה משום דאינו מבורר אם יש לה זכות בפירות אלא ספק אבל בלקוחות מבורר שיש להם זכות בפירות שהם קנו אותם כהאי דאמרי' בכתובות ד' צ"ד ע"ב האי שטרא דהוי כתיב בי' בה' בניסן ובאידך שטרא הוי כתיב בי' סתם בניסן ואוקמי' להאי דמבורר זמנו יעי"ש. ונראה דבשיטה מקובצת כתב הטעם ע"ז משום דהאי בעהש"ט מניסן סתם עבד ריעותא לנפשי' דאם לא ידע משטר הקודמו שכ' בו זמן הוי כ' בו זמן אבל הכא מאי ריעותא עבדה לנפשה הא כ' בגט זמן ודו"ק

דף ד ע"א תוס' ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו תימא לר"י מה ענין כו' עד סוף כל הקושי' ותי' התוס' דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה. והנה תירוץ התוס' הזה לכאורה אינו מובן דאי מהאי טעמא קאמר הגמ' דהוי מזויף מתוכו למה להגמ' להביא מזויף מתוכו אבל בלא מזויף מתוכו נמי שפיר דבעי ר"מ חתימה לשמה משום גזירה כתי' התוס'. ונראה דהנה בלא מזויף מתוכו ליכא למיגזר חתימה אטו כתיבה והטעם הוא דהא אם לא אמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו א"כ לא תלי' כלום בעדי חתימה ואף קרובים ופסולים כשרים וא"כ יכולה החתימה להיות אף שלא לשמה דהא החתימה לר"א לאו כלום היא וכאילו לא נכתבו הוי להכי קאמר הגמ' מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול וא"כ גם קרובים או פסולים פוסלין בחתימה לר"א משום דאם יש עדים צריכין להיות כדין ואינם כאילו לא נכתבו וא"כ יש למיגזר חתימה אטו כתיבה. ודו"ק

תוס' ד"ה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ומק' בזה"ל וא"ת ול"ל למינקט וחתימתו וכו' וי"ל דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו. ונראה לתרץ קושי' התוס' דקשה לפי פר"מ בר לוי שפוסק אליבא דר"א שסובר וכתב אכתיבה קאי ולא אחתימה שצריך שלא יהא דבר המפסיק בין כתיבה לנתינה וא"כ הדרה קושי' לדוכתא למאי קאמר וחתמו ול"ל כתי' דהו"א אם החתימה הי' במחובר כשר ז"א דנהי דאם חתמו במחובר כשר מטעם דר"י דריש וכתב קאי על הכתיבה ולא על החתימה מ"מ הוא פסול מצד דבר המפסיק בין הכתיבה לנתינה, ונראה דהנה לקמן איתא פלוגתא אם עבר וכתב את הגט שלא לשמה אם מועיל אם מעביר עליו את הקולמוס ולכאורה יש להסביר דלמה יהי' מועיל אם מעביר הקולמוס הא הוי דבר המפסיק בין הכתיבה לנתינה אלא דז"א כיון דאי אין מעביר בקולמוס לא הי' עליו שם גט כלל ועכשיו מחמת העברת הקולמוס חל עליו שם גט ולא הוי מפסיק וגם זה אינו קושי' דלר"א דסובר עדי חתימה א"צ כלל מה"ת אלא מפני תיקון העולם אמאי תקנו חכמים דליחתמו עדים הא הוי מה"ת דבר המפסיק בין הכתיבה לנתינה. די"ל דדבר המפסיק לולא דאי אינו עושה המעשה דמפסיק הוי הגט פסול וא"כ צריך המעשה לתיקון הגט כמו במחובר אם אינו מפסיק הגט פסול. א"כ הגט עוד מחוסר מעשה להכשיר הגט והתורה אמרה וכתב ונתן שלא יהא צריך לכשרות הגט אלא כתיבה ונתינה. אבל במחובר צריך עוד קציצה שיהא הגט כשר. אבל הכא לענין עידי חתימה דמצד דין תורה אפי' בלא עידי חתימה הוא כשר כיון דעידי מסירה כרתי ושפיר קרינן בי' וכתב ונתן שאינו צריך לכשרות הגט אלא כתיבה ונתינה והחכמים תיקנו כן. ולפי"ז מתורץ קושית התוס' וגם הקושי' לפי"ד הר"ם בן לוי וכך הוא סגנון של ר"י ר"י אומר עד שיהא הכתיבה והחתימה בתלוש דר"י מיירי דכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ נטעו והשריש ואח"כ תלשו והעביר הכתב בקולמוס וזה לא מיקרי מפסיק כיון שבשעה שנטעו נפסל הכתיבה והוי כאילו לא הי' כתוב בגט הזה אפי' אות אחת וכשמעביר בקולמוס מתחיל לכתוב אבל החתימה ל"צ אליבא דר"א העברת הקולמוס משום דהוא סובר ע"מ כרתי אבל מ"מ צריך להעביר גם החתימה אליבי' משום שהוא מזויף מתוכו והוא פסול אליבי' וכיון דאי אינו מעביר הוא פסול וכיון דהוא פסול הוי דבר המפסיק ולא מועיל שום תקנה בגט זה כיון דהחתימה אצ"ל כלל דבכתיבה סגי. וכאן שכתב בו החתימה והחתימה היא במחובר והוי מזמ"ת ואי לא מעביר בקולמוס הוא פסול והוי דבר המפסיק ולא