ברוך שאמר נא

מביא בד"ה ויש מקשין דאמרינן לקמן ד' ל"ו שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ואמאי חייב יפטר השומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב ולא קשה מידי דחיובא דראשון בשביל דאין הוא יכול לשבע והוא אינו רוצה להאמין לשבועת השני ונתחייב לו הראשון ואין עד אחד המסייע פוטר מחיוב ממון עכ"ל ולפי דברי הרא"ש מאי מקשו התוס' מנלן דכופר הכל פטור משבועה הא אי אפשר לומר דכופר הכל שיהי' מחייב שבועה דאי הכי קשה למה איצטריך קרא דעד אחד מחייב שבועה ואין לומר כדברי התוס' הנ"ל דאיצטריך עד אחד להיכא שתובע בספק על פי עד דזה אינו דבגוונא כזה בלאו הכי אין באפשר שיגבה התובע על פי העד המסייע הזה דהא תיכף בעת שתובע על פי העד וירצה לחייבו שבועה הנתבע יקדים אתי עצמו וישלם ולא ירצה לשבע רק לאחר שישלם לו יתבענו מיד בב"ד המעות הללו שיאמר לו המעות הללו שנטלת ממני הי' שלא כדין והתובע לא יוכל להכחיש לו דהא אינו טוען ברי שיש לו בידו רק עפ"י העד ויטעון שמא ויהי' חייב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם ואין העד אחד הנ"ל יכול לפטור אותו מהשבועה מחמת שמחויב ממון ואין עד אחד יכול לפטור ממון כסברת הרא"ש הנ"ל

ונראה לתרץ דהנה הקושיא שמביא הרא"ש הנ"ל בשם יש מקשים הוא סברת הרמב"ן במלחמות והרמב"ן מביא להחליט סברת הקושיא הנ"ל אמנם המעיין בדברי הרמב"ן במלחמות בבא מציעא דף הנ"ל יראה שהרמב"ן הרגיש על הסברא הזאת רק שמדייק בלשונו שם וסובר דהשומר הראשון יכול לטעון שמחמת העד המסייעו לא התחיל עליו לחול מעולם חיוב שבועה תיכף מתחלה ולכן סר ממנו לפי"ז תירוץ הרא"ש הנ"ל אך עכ"ז י"ל דהרא"ש מתרץ שפיר הקושיא הנ"ל דהא הוי עד אחד קם לממון כיון דכבר נתחייב ממון מחמת החיוב שבועה שיש לו וא"ל כדברי הרמב"ן שמחמת העד המסייע לא התחיל לחול עליו מעולם שום חיוב שבועה ז"א דהא אנן פסקינן דעד כל זמן שלא בא לב"ד אף שכבר הגיד יכול לחזור ולהגיד משום דחון לב"ד אין בעדותו כלום ולא הוי עד רק משעה שבא לב"ד אם כן לפי זה שפיר אמר הרא"ש דכבר נתחייב ממון ואין עד המסייע פוטר רק משבא לב"ד אבל לא מקודם כנ"ל וחיוב שבועה חל עליו מקודם היינו (חסר) שומר השני א"כ כבר נתחייב שבועה אף קודם שבא לב"ד והוי כבר מחויב שבועה ואין יכול לשבע מחמת לדידי אין את מהימנת לי אע"פ שיש לו עד המסייע מ"מ הוי כבר מתחייב ממון (חסר) והשתא מתורץ גם קושית הגאון הנ"ל דשפיר מקשו התוס' דמנלן דכופר הכל פטור משבועה (חסר) ולא איצטריך התובע להחזיר אח"כ המעות להנתבע (חסר) בטרם שהעיד העד המסייע בב"ד דהא קודם שהעיד בב"ד אין על העד לפטור (חסר) שבועה מקודם שנתחייב ש כאן כיון דהנתבע יהי' מחויב ליתן המעות אחמת העד א"כ הדר העד הועיל מ"ק יכול לתבוע ממנו מטעם מחויב אמא יכול קאי ומשלם דהא העד פוטר ולא חל עליו מעולם חיוב שבועה כסברת הרמב"ן וגם בזה הרא"ש מודה ודוק

דף י"ט ע"א אמר לי' רב נחמן גנובא גנובי למה לך כו'. לכאורה נראה לפרש בפשיטות מה שמדייק רב נחמן גנובא גנובי למה לך ולא העיר כלל שנאמר דין זה משמו (חסר) דחזקה שטרך בידי מאי בעי לא מהימן פרעתי במגו דמזויף לא קשה קושית רב נחמן יש לומר דסוברים מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום שהוא נגד חזקה אבל בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דליכא סתירת חזקה שפיר אמרינן הפה שאסר אף שהתוס' דחו כאן סברא זו חוזרת ונראה המבואר בפ'. לכאורה קשי' אלימתא על רב נחמן למה אקשי' לר"ה אימא הלכה כר' מאיר. הא יש לומר דגם רבנן מודו בדין זה. וצריך לומר שהי' פשוט לר"נ דלא אמרינן החזקה דשטרך בידי מאי בעי וכדאיתא בתוס' בבא בתרא דף ע' ע"א ד"ה או דלמא דהלוה מאמין להמלוה להניח שטר בידו משום דכתיב תומת ישרים תנחם כדאמרינן בהמפקיד דף ל"ה וכו' והמעיין בהמפקיד שם יראה דנאמרה שם על דרך כדי לתרץ הקושיא שהקשו שם על ר"ה מרישא דסיפא סלע הלויתני כו' ומקשים שפיר הכא לר"ה לשיטתי' גנובא גנובי למה לך ודוק

פרק אלו נערות. פרט למרשיע את עצמו לפטור הוא מקנס בהודאתו מוכח לקמן דחיוב קנס ובושת ופגם הוי לדידי' וממילא היכא דפטור מקנס בהודאתו נשאר עליו חיוב בושת ופגם נגדו הוא מחייב מה בהודאתו ופטור במודה בקנס היכא דלא מחייב אצלו רק קנס אבל בושת ופגם לאביה ואי אמרינן מודה בקנס פטור לא מחייב כלום אצלו והודאתו דבושת ופגם לא שייך אצלה לא מקרי הודאתו הודאה והדין בגווני דהא דמודה בקנס ואחר כך באו עדים דחייב והוי דבר שבא לעולם הוא וממילא יכולה למחול הקנס אבל אם בושת ופגם נמי שייך לרבה הוי מחייב בהודאתו דגם במודה בקנס לא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דאי מודה מפטרי ואינה יכולה היא למחול הקנם כיון דדבר שלא בא לעולם הויא וכך אזלא הקושיא על הירושלמי בדרך ממ"נ אי בושת ופגם לאביה רק הקנס שייך לעצמה וממילא יכולה היא למחול הקנס ודבר שבא לעולם הוא מטעם דאף אי מודה הי' מחויב בקנס כיון דלא נשאר עליו שום חיוב נגדה דהא פטור מקנס והוי שפיר דבר שלא בא לעולם לכן יכולה היא למחול הקנס. אבל קשה מבושת ופגם כיון דלאביה הוא ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו ועל הקנס לא שייך עתה להקשות האיך יכולה היא למחול הקנס דדבר שלא בא לעולם הוא דכן הוא הדין בגוונא דאדם מודה בקנס חייב כיון דלא מחייב מה בהודאתו והוי דבר שבא לעולם ויכולה היא למחול רק הבושת ופגם מקשה הירושלמי כיון דלאביה האיך יכולה היא למחול ומתרץ אלא בודאי ביתומה ושין לדידה גם בושת ופגם ומתוך כך שפיר אזלא אלא השני' של הירושלמי על הקנס ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כיון דשייך לה הבושת ופגם א"כ אף דהי' פטור בהודאתו מקנס עכ"פ מחייב בהם בהודאתו דהיינו