ברוך שאמר מט

וכל טמא לנפש מתורגם וכל דמסאב לטמי נפשא דאנשא ומפרש רש"י שם אומר אני שהוא לשון עצמות אדם כו' גם בפ' בהעלותך על פסוק הנ"ל אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אנחנו טמאים לנפש אדם וגו' מתורגם לטמי נפשא. ואיתא במזרחי בפ' נשא דטעם התרגום דבכ"מ מצינו בפסוק במת בנפש ובפסוקים הנ"ל כתיב לנפש הלמ"ד מורה או שהטומאה לא הי' במת עצמו רק בדבר שבא ממנו או הלמ"ד היא לנתינת טעם על מה יטמא את עצמו לכך גבי אזהרת כהנים על הטומאה דכתיב לנפש לא יטמא י"ל דמיירי בנגיעה במת עצמו וכוונת הלמ"ד בלנפש היא לטעמו של הזדקקות לטומאה זו ר"ל דלא לבד שאין רשות לכהן לטמא א"ע בשום טומאה שלא לצורך אלא אף לנפש לא יטמא היינו אף שכוונתו בטומאה זו לצורך קבורת המת אבל בפ' נשא דבא התורה להורות דין שלוח הטמא אין נפקותא על איזה כוונה נטמא לכך ע"כ כוונת הלמ"ד להורות אף דלא הי' הטומאה במת עצמו רק בטמי נפשא וכמו כן בפ' בהעלותך כן תורף דברי הרא"ם. מעתה י"ל דלכך מפרש ריה"ג דהיו נושאי ארונו של יוסף א"כ לא נטמאו בנגיעה במת עצמו רק ע"י הארון לכך כתיב לנפש. ולר"ע דהיו מישאל ואלצפן לפי המבואר בתוס' דלמ"ד דהי' שריפת נשמה וגוף. לא הי' טומאה בנדב ואביהו רק כל זמן ששלדן הי' קיימת ואחרי שנשרפו לפני ולפנים ולא היו מישאל ואלצפן יכולים ליכנס לשם להוציאם ומבואר בספרי שהוציאום בכלונסאות של ברזל ובוודאי אחרי שנדו ממקומן נתבלבל שלדן ולא נטמאו מישאל ואלצפן רק ע"י טומאת חרב כו' מה שנגעו בכלונסאות בעוד שלדן קיימת. לכך כתיב לנפש. ולר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו א"כ הי' טומאתם בנגיעה במת עצמו ע"כ צ"ל הא דכתיב לנפש בלמ"ד הוא לנתינת טעם דלכך טמאו את עצמם בטומאת מת אף שעי"ז יודחו מפסח משום שהי' לנפש אדם לצורך קבורת מת מצוה ועוסק במצוה פטור מן המצוה

ודע דלכאורה לר"ע לשיטתי' מההכרח לומר דסובר כמ"ד שהי' שריפת נשמה וגוף מדלא טמאו א"ע להם אלעזר ואיתמר דהא ר"ע סובר לה יטמא מצוה א"ו דנשרפו כלם וגרע מאביו כשהוא חסר. ולפי המבואר בספר קרבן חגיגה דנמנעו הטמאים לקבל הזאה ביום השביעי בע"פ מחמת שהי' אז שבת דעשרה עטרות נטל אותו היום יום א' בניסן שהי' ביום א' עכצ"ל דאיסור שבות דהזאה הי' בימי משה וכיוצא בזה יש כפי'. ויש לומר דאעפי"כ מקשה ר' יצחק שפיר אי מישאל ואלצפן היו. היו יכולין לטהר לפי דעת הרמב"ן על התורה בפ' חקת דעל טומאת חרב כחלל אין צריך הזאה שלישי ושביעי אבל לר"י דהיו טמאי מתי מצוה היו צריכין הזאה. ולא היו יכולין לטהר אף למ"ד דשו"ז על ט"י דמת. ומה שאמרו למה נגרע לבלתי הקריב הוא כפי' הספרי שאמרו שיושחט ויוזרק עליהם הדם והבשר יהי' נאכל לטהורים אבל מאכילת פסח ידעו בעצמם שנדחו מחמת הטומאה ועכ"ז טמאו א"ע ע"כ משום דהעוסק במצוה כו'. וזה מדויק בפסוק שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ד' ר"ל דכוונתם הי' למצוה במה שטמאו א"ע לצורך מ"מ והתעסקותם בזה פוטרם ממצות אכילת פסח אבל על מה יגרעו להפסיד גם ההקרבה ודו"ק כי נכון הוא: ריש פרק לולב דף ל"ד ע"ב

הרמב"ם בפירוש המשניות כתב בזה הלשון ערלה ותרומה טמאה הם בכלל הדברים הטעונים שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי דאלו אינן ראוי' לאכילה בשום פנים עכ"ל. דבריו נראים כסותרין זה את זה והמה מחוסר הבנה וכבר נתבאר על זה בספר כפות תמרים עיין בו

ונראה לי בהקדם הגמרא בשבת דף כ"ה ע"א ביום טוב הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מאי טעמא אמר רבא כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה היכן אמרה התורה מדר"נ דאמר ר"נ א"ק ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהי' להסיקה תחת תבשילך עד כאן. וכתב הרשב"א בחידושיו בד"ה אמר רבא בזה הלשון לא ידעתי מה הי' תשובתו של רבא בהא דלא הוי לי' למימר אלא משום דרבה א"נ משום דר' אבהו ע"כ. ונראה לי דלפי מה דאסיק דילפינן מדכתיב לך והכוונה דלך לא שייך אלא על דבר שיש לו לאדם זכות בו אבל בדבר שאין לו בו זכות לא הי' שייך עליו לך וכעין שדרשו באתרוג דמדכתיב לכם דבעינן שיהא בו לאחד דין ממון ולחד מאן דאמר דרשינן מלכם היתר אכילה. ולכאורה קשה לפי שיטת הסוברים דמדאורייתא מותר לבטל איסורא ומתהפך האיסור להיות היתר א"כ אף בדבר שאסור בהנאה יש לבעלים בו דין ממון משום דיכול לבטל בתערובות השב להיתר והוא עדיף מגורם לממון דהא איסור עצמו כמו שהוא יכול מיד להיות מותר ע"י ביטול וכיון שכן אף שעדיין לא נתבטל שם בעלים עליו והמחזיק בו שלא ברצון בעלים נקרא גזלן

וגדולה מזה כתב הים של שלמה בבא קמא פרק ט' בסימן ס"ה דאף דבר האסור בהנאה לגמרי מצד קונם לא מקרי הפקר משום שיש בו לבעלים זכות לתנו לצדקה וכדומה דמצות לאו ליהנות ניתנו ומצד זה נשאר בחזקת שלו ואין ביד אדם ליקח אותו שלא מדעתו יעוין שם על אחת כמה וכמה היכא שביד הבעלים להשיב האיסור להיתר על ידי ביטול כנ"ל. ואם כן לכאורה אי אפשר להוכיח מלך דכתיב בתרומה שמותר בהנאת היסק דאף אם אסורה בהנאה מכל מקום שפיר מקרי שלך כנ"ל

וכעין זה יש להקשות בדברי ר"א בפסחים דף וי"ו ע"ב שני דברים אינם ברשותו של אדם בור ברשות הרבים וחמץ בפסח יעוין שם בכל הסוגיא שמבואר שמיד שפגע זמן האיסור של חמץ בטל שם בעלים ממנו והוה כאינו שלו לגמרי וקשה כנ"ל אמאי