ברוך שאמר מז

ולא מפרש בט"ו משום דק"ל מעיקרא מ"ט לא אכלו כפי' הר"י בעל התוס' בקידושין ד' ל"ז ע"ב ד"ה ממחרת א"כ ע"כ אינו סובר לחלק בין יש לו מה יאכל או אין לו ומקשה הגמ' שפיר לר' ירמי' אילימא בשבע שכבשו ומתרץ הגמ' כי אשתרי בשלל של כותים ובדידהו לא אשתרי דלשיטת ר' ירמי' מוכח לחלק בין שלל כותים לשל ישראל מדלא יכלו לאכול מחדש קודם הקרבת העומר. ומיושב קושית הב"ח דממאי שאכלו החדש בט"ז לא הוי הוכחה דהקריבו העומר דדילמא אף שלל ישראל מותר רק מדחזינן דמעיקרא לא אכלו ע"כ דשלל ישראל אסור לסברת ר' ירמי' ובני הישיבה ששאלו מרב כהנא דלית להו סברת הרמב"ם לחלק בין יש לו מה יאכל [אבל בלא"ה לפי' הר"י הנ"ל] ל"ק קושית הב"ח דאי לאו הוכחה דמעיקרא לא אכלו ס"ד דמחרת הפסח היינו ט"ו אמנם יש עיון בזה עפי"ד הפ"י בקידושין על תוס' הנ"ל

אבל לכאורה דברי הנ"ל בישוב דברי הרמב"ם מופרכים דהא הרמב"ם חידש מדעתו לסתור סברת הצדוקין מקרא ויאכלו מעבור הארץ כמבואר בדבריו בהלכות תמידין ומוספין פ' ז' דין י"א ומפרש שם בהדיא דלמחרת הפסח הוא ט"ז וכדברי ר' ירמי' דאקריבו עומר

אמנם לכאורה י"ל דבסוגין הנ"ל יתורץ דברי הרמב"ם בהקדם אשר העליתי כבר במקום אחר דהא דעשה דקודם הדיבור אינה דוחה ל"ת כפי פי' התוס' בירושלמי משום דלא הוי דומי' דכלאים בציצית דמינה ילפינן בכ"מ דחי' עשה לל"ת או כסברת הפ"י דאחר הדיבור הוי כמו תנאי בלאו משא"כ כשהעשה מקודם הדיבור מסברא אין לדחות מפני' לאו דחמיר מעשה אבל איסור בעלמא נדחה גם בפני עשה דקוה"ד א"כ לכאורה קשה על תי' הירושלמי דלכך לא אכלו מצה משום דעשה דקוה"ד אינה דוחה מה בכך דהא לפי פרש"י בגיטין ד' מ"ז ובחולין ד' הנ"ל בישראל שלקח שדה בשותפות עם נכרי יכולין להפריש מינה ובה משום דבכל חטה וחטה יש חלק ישראל ושל נכרי. א"כ כמו כן בתבואות א"י כשנכנסו ישראל לארץ הי' בכל חתיכת עיסה הנעשה מתבואה זו חלקו של נכרי דלית בי' איסור חדש כיון דאפי' כתלי דחזירי הי' מותר אז בכלל כותים א"כ באכילת כזית של חדש בצר לי' האיסור של חלק הנכרי ואין בו רק איסור חדש בחלקו של הישראל שבאותו כזית והוי רק חצי שיעור שיש בו איסור בעלמא ולא חיוב עשה או לאו ולזה הי' גם עשה דקוה"ד יכול לדחותו ונשאר הקושי' מ"ט לא אכלו כזית מצה של חדש מטעם דחי' בשלמא לשיטת התוס' בגיטין ד' הנ"ל בד"ה טבל וחולין כו' דחולקין על פרש"י וסוברים דאין תקנה לטבל זה כיון דאין ברירה נוכל לומר על כל חלק אף מה שהגיע ליד ישראל דילמא זה כולו של הנכרי לא היו יכולין לאכול מצה דדילמא כל הכזית של הישראל והוי כולו איסור דשלל ישראל לא אשתרי אבל לשיטת רש"ל ולדעת הרמב"ם פ' א' מהלכות תרומות הלכה כ' דקאי בשיטת רש"י כמבואר שם בכ"מ נשאר קושי' התוס' בשם הירושלמי וע"כ צריכין לחלק בין יש לו מה לאכול או לא

אמנם לדעת הרשב"א שמביא בפ"מ בפתיחה להלכות תערובות כמו דאיסור בטיל בהיתר ברוב כן היתר בטל ברוב איסור ונתהפך כולו להיות איסור ולוקין על אכילתו כזית איסור שבו תערובת מקצת היתר אפשר לומר דחלק הנכרי הוא קטן מחלקו של ישראל כיון דארץ ישראל מוחזקת ואין לנכרי זכי' רק מחמת שזרעו והוא כאריס לשליש ולרביע ובטל ההיתר חדש שבחלקו ברוב האיסור של חלק ישראל והוי ככולו איסור וכל זה אינו לדעת הרמב"ם לפי המבואר במל"מ פ' א' מהלכות משכב ומושב שהרמב"ם סובר כדעת המרדכי סוף פרק הזרוע דהיכא דלא ניכר ההיתר בפני עצמו לא בטל ולכך יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה משום דאי אפשר בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דבטל בתוך הדם דהא קיימ"ל דדם מבטל רוק יעוי"ש א"כ גם כאן לכאורה ל"ש ביטול ההיתר ברוב האיסור אמנם לכאורה יהי' הוכחה מגמרא דחולין בשיטת ר' ירמי' דסובר אף דלא ניכר בפ"ע בטל ועתה נציע דברי הגמ' חולין ד' ס"ט בעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו (והשאר חסר חבל על דאבדין כו')

על קושית המל"מ מכל מקום הי' להם לאכול מצה של חדש בדחי' עשה כיון דלא הי' רק איסור ח"ש דחלק עכו"ם שבתוך הכזית הי' מותר מטעם שלל עכו"ם. י"ל לכאורה דידוע קושית העולם כיון דנשכח בימי אבלו של משה רבינו ע"ה הלכות של שיעורין לא ידעו כמה לאכול. אבל לדעתי לק"מ דבמס' יומא ד' ליתא רק שיעורין של עונשין הלמ"מ. והסברא נותנת דשיעורין של אכילת מצה פסח וכדומה מה שנהגו בזה בימי משה וודאי נשאר בזכרונם וכדומה לזה מבואר מדברי הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות. לכך מקשה הירושלמי שפיר כיון דידעו שיעור המצה בכזית היו יכולים לאכול אף מחדש דעשה דוחה לל"ת כיון דבאכילה אחת אכול. אף שהי' לאו דחדש גם על פחות מכזית מ"מ כיון דבכל האכילה מקוים מ"ע דאכילת מצה דנדחית כל האיסור שיש באותה האכילה. כמו מילה בשבת אף שיש בכל החיתוך מתחלה ועד סוף איסור מלאכת שבת וכן מילה בצרעת. וע"ז מתרץ הירושלמי שפיר דעשה דקוה"ד אינה דוחה לל"ת ול"ק עוד כנ"ל כיון שהי' חלק הנכרי באותו שיעור זית לא נשאר רק איסור בעלמא. דיש לומר כיון דנשכח שיעור העונשין היו מסופקים דילמא מה שיש בו מחלקו של ישראל באותו זית הוא כשיעור שלם שמוזהרין בו משום חדש. ומיושב בזה מה שקשה לכאורה לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות דכל המצות שנאמרו קודם מ"ת נשנו במ"ת וכלשון חכז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני. רק מה שלא נשנה בכתב בתורה רק נאמרה ולא נשנית כדאי' בהרא"ם ויפ"ת. א"כ לפי"ז צ"ל דלכך לא דחתה מ"ע דמצה אף שנאמרה למ"ע בסיני משום דלא הוי רק הלמ"מ וקילא ממצות הכתובים בתורה. ואכתי קשה לפי המבואר בר"ש בחולין ד' דצירוף כדא"פ באיסורין אינו רק הלמ"מ דסתם אכילה הכתובה בתורה היינו כשאוכל בבת אחת