ברוך שאמר מו

למה קאמר בגמ' מעיקרא לא אכול ת"ל דמוכח בפשיטות דהקריבו עומר דאל"כ איך אכלו ממחרת הפסח מן החדש ויעוין בט"ז וש"ך סי' הנ"ל והמעיין בתשו' הב"ח שבתשו' גאוני בתראי סי' אב"ג יראה שיש לדחות כל דברי הט"ז והש"ך ונצבה קושי' הב"ח הנ"ל ונראה לי לכאורה לתרץ בפשיטות דמבואר בירושלמי דר' ירמי' אמר לר' יונה כך אני אומר דלא אכלו ישראל מצה בלילי פסח וא"ר יונה מן דנפקי תהית דלא אמרת לי' שניי' היא שמצות עשה דוחה ל"ת כו' ולכאורה צ"ל דר' ירמי' סובר כדעת ר' יוסי דאין מצות עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה ובר"ש פ"ב דחלה מוכיח מכמה דוכתי בגמ' דידן דמ"ע דוחה ל"ת אף שאינה כתובה בצדה לכן נ"ל דבתוס' ד"ה ומהיכן הקריבו כתבו בזה"ל משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל ד' ס"ח דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר עכ"ל. ולפענ"ד י"ל דסובר ר' ירמי' כריש לקיש ורבי יוחנן דבזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר הלאו דחדש ועד הביאכם למצוה וסובר דהיא עשה דאורייתא וכמבואר שם במנחות בתוס' ד"ה הא כתיב עד הביאכם (ויעוין מ"ש בתוס' שם בד' ה' ע"ב ד"ה האיר) לכך סובר דלא אכלו כלל מצה בלילי פסח דעשה דמצה לא הי' דוחה ל"ת ועשה דחדש. ורבי יונה לשיטתי'. דאי' בירושלמי פ' א' דחלה רבי יונה בשם חזקי' בשעת הקרבן הקרבן מתיר ושלא בשעת הקרבן היום מתיר כו' ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. הרי דר' יונה קאי בשיטת רב ושמואל דעד עצם היום בזמן שאין ביהמ"ק קיים ועד הביאכם בזמן שביהמ"ק קיים ולא אתרבי עשה מועד הביאכם וכיון דליכא בחדש רק ל"ת שפיר הי' נדחה מעשה דמצה. וכן נראה מדברי ר' יונה במנחות ד' ע' ע"ב. שסובר קודם הבאת העומר והיינו משום דהאיר המזרח אינו מתיר ודלא כגי' רש"ק שם. וכן הוא בירושלמי הנ"ל ואם השרישו כו' ר' יונה אמר קודם להבאה ר' יוסי אמר קודם לקצירה כו' מעתה י"ל דלכך היא הוכחת ר' ירמי' ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. ר"ל דלא אכלו כלל וקשה מפני מה לא אכלו מצה מחדש שהעשה דוחה ל"ת. וצ"ל משום דבחדש יש ל"ת ועשה א"כ ע"כ צ"ל דהקריבו עומר דאל"כ לא הי' שייך העשה דעד הביאכם רק ל"ת לחוד. והיו יכולים לאכול למצות מצה. א"כ מתורץ קושי' הב"ח הנ"ל דממה שאכלו ממחרת הפסח ליכא הוכחה כיון דהאיר המזרח מתיר. לכך הוצרך להוכיח ממה דמעיקרא לא אכלו. ובלא"ה נראה דעיקר הוכחה היא מדלא אכלו חדש למצת מצוה. דאל"כ אין להבין אמאי מיאנו בסברת המ"ד דלאחר ירושה וישיבה דאליבי' מפרש בקידושין ד' ל"ח ע"א דלכך לא אכלו מעיקרא משום שהי' להם המן וכמפורש בקרא. וק"ל

באופן אחר נ"ל לסתור הוכחת הב"ח הנ"ל דאי' בחולין ד' י"ז בעי ר' ירמי' אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי להו דכתי' ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמי' בר אבא כתלי דחזירי בשר נחירה מבעי' אלא לאחר מכאן. ואבע"א לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי בשלל של כותים. דידהו לא אשתרי. והרמב"ם בהל' מלכים לא מביא החילוק שבין שלל ישראל לכותים וכתב עוד שלא הותר רק כשירעבו ואין להם מה לאכול (יעוי"ש בכ"מ שמפרש שהוא ע"ד לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר לכך הותר להם מאכלים אסורים כשיהי' להם תאות אכילה אף כשאינו פקוח נפש) והרמב"ן על התורה (בפ' מטות) חולק על הרמב"ם הנ"ל ומקשי' המפ' שלפי סברת הרמב"ם לא מקשה הגמ' השתא דבר טמא כו' גם תמו' אמאי לא מבאר שיש חילוק בין שלל ישראל לשלל כותים. ונ"ל דביערות דבש חלק שני ובשאר מפרשים מדקדקים מנ"ל לחלק בין שלל ישראל לכותים וכנראה מתחילת דברי הסוגי' הנ"ל השתא דבר טמא כו' שאין לחלק בין שלל ישראל לכותים. ונ"ל דלר' ירמי' לשיטתי' יש הוכחה עצומה לחלק בזה דהנה כבר הקשיתי ומצאתי בטורי אבן שמקשה אמאי לא אכלו חדש קודם הקרבת העומר הא בשבע שכבשו הותר כל איסורי מאכלים וברמב"ן הנ"ל מבואר בהדי' שגם ערלה וכלאים הותר להם ומכש"כ חדש דקיל שמותר בהנאה ויש היתר לאיסורו ומתרץ בטו"א כיון דא"י מוחזקת הוי התבואות כשלל ישראל. ואף שהתוס' כתבו בד"ה ולא קציר שהי' להנכרים זכי' במה שזרעו. אין כוונתם שהי' כולו שלהם רק חלק וכעין דאיתא בחולין ד' קל"ה ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי משום דס"ל אין ברירה וחברי' דרב כהנא ס"ל דאין ברירה ולכך הקשו קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. הרי הוכחה מבוארת דשלל ישראל אסור דאל"כ מעיקרא אמאי לא אכלו. אבל הרמב"ם לשיטתי' דסובר דעשה דוחה ל"ת אף שאינה כתובה בצדה. א"כ ע"כ צ"ל דמפרש הפסוק כמ"ד בירושלמי דממחרת הפסח היינו ט"ו. ר"ל ממחרת הקרבת הפסח ואכלו גם בליל ט"ו דהיא ג"כ בכלל מחרת הפסח. כ"נ מדברי הירושלמי המובא בתוס' ד"ה דאקרבו עומר (ומבואר כן ברד"ק פ' שופטים) כמבואר בחידושי הריטב"א לקידושין ד' ל"ז שמביא דברי הירושלמי התיב ר' אליעזר בר' יוסי קומי ר' דוסא והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בחמשה עשר כלומר ה"נ בחמשה עשר אכלו ממנו לחובת מצה של לילה הראשון אבל לא קודם לכן כו' ומשמע דבירושלמי דקרי ממחרת הפסח אפי' ליל חמשה עשר היינו מחרתו של שחיטת הפסח שהוא בי"ד כו' יעוי"ש. ואחרי שבכלל ממחרת הלילה גם היום. קשה מ"ט אכלו קודם הקרבת העומר. וע"כ צ"ל משום דאפי' דבר טמא אשתרי להו. א"כ ע"כ צ"ל דגם שלל ישראל הי' מותר דכיון דארץ ישראל מוחזקת הי' נקרא שלל ישראל כנ"ל. ומזה הוכיח הרמב"ם לשיטתי' דאין לחלק בין שלל כותים לשלל ישראל. אמנם קשה א"כ מעיקרא אמאי לא אכלו וצ"ל דלא הותרו מאכלים אסורים רק כשאין להם לאכול ומעיקרא הי' להם המן וממחרת הפסח ששבת המן הותר להם לאכול איסור חדש הרי הוכחה לסברת הרמב"ם. משא"כ ר' ירמי' לשיטתי' דמפרש ממחרת הפסח בט"ז