ברוך שאמר מד

ובדרך פלפול הי' אפשר לתרץ בזה גם קושית הפוסקים על דברי הירושלמי שהיו אוכלים ממה שתגרי עכו"ם מכרו להם (ר"ל מחו"ל) דהא איסור חדש נוהג גם בחו"ל. ולפי הנ"ל ניחא דבאמת י"ל דאכילת מצה דוחה אכילת חדש כיון דמצות אכילת מצה נאמרה גם לאחר הדיבור רק מצות שימור אינה דוחה האיסור דקצירה דמצות שימור היא רק מצוה שלפני הדיבור ולא נשנית. אבל בתבואות חו"ל מותר הקצירה לפני העומר כמבואר מדברי הגמ' במנחות ד' ע"א ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר כו' ויעוין בד' פ"ד וכפסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמידין הלכה י"ג א"כ אף אם נפרש כנראה מפשיטות לשון ירושלמי שקנו מתגרי חו"ל חטין קצורים עכ"פ היו ראוין לבילה אבל אם נחליט כנראה מדברי הרמב"ם שאין באיסור קצירה לפני העומר עשה רק איסור בעלמא מהראוי הי' שתדחה מצות אכילת מצה האיסור הנ"ל דבחמור נגד קל ל"צ בעידנא וק"ל: (שייך למ"ש בר"ה ד' י"ג ובחולין ד' י"ז) (יעוין בספרו ברוך טעם בדין עשה דוחה ל"ת שהאריך הגאון המחבר זצוללה"ה בענין זה אך העתקתי מכתב ידו הקדושה ממש דאין דבר בלא חידוש)

הפני יהושע בפסק חדש מביא דעת רבינו ברוך שחדש אינו נוהג בחו"ל. והרא"ש בתשובה כלל ב' מקשה עליו מסתם משנה בפ"ג דערלה החדש אסור מה"ת בכל מקום ובשלהי פסחים כתב הרא"ש ואסר לן למיכל חדש כו' ותנן בפ"ב דערלה החדש אסור מה"ת בכ"מ ואמרי' בגמ' דמנחות ד' ס"ח אמר רבינא אמרה לי אם אביך אכל באורתא דשיבסר כו' יעוי"ש ומאריך בפ"י בקושי' חזקה על דעת ר"ב הנ"ל והעומדים בשיטתו דהא הלכה כבתראי דהוא רבינא דסובר חדש בחו"ל דאורייתא. ונראה לכאורה ליישב דעל קושי' הירושלמי על פסוק ויאכלו מעבור הארץ דהא הוצרכו לאכול מצה מן החדש מתרץ בירושלמי דאין עשה דוחה לל"ת רק בסמוכין ומבואר בר"ש דתלמוד בבלי חולק ע"ז. ואף למאי שמפרש שכוונת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה מבואר במפרשים דלשיטת הגמ' ריש יבמות אדרבה אלימא עשה דקודם הדיבור וצ"ל כתי' השני שבירושלמי שאכלו ממה שקנו מתגרי עכו"ם א"כ מוכח דבתבואות עכו"ם ליכא דין חדש וכמו כן תבואות חו"ל לפי המבואר בפ"י דאי בחו"ל יש איסור חדש אסור גם בתבואות עכו"ם דחד דינא לתרווייהו. א"כ הרי הוכחה מבוארת לשיטת הבבלי לדעת הר"ב ור' אלעזר דסובר דחדש נוהג בחו"ל. והסתם משנה דפ' ג' דערלה צ"ל דהיא לשיטת המ"ד דאין איסור חל על איסור. א"כ בלא"ה ל"ק אמאי לא אכלו חדש למצות מצה דכמו דלמ"ד א"א חע"א אין יוצאין בטבל שלא נתקן מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל כמו כן אין יוצאין בחדש ומבואר כן מדברי הגמ' בפסחים ד' ל"ה ע"ב דמוקי שם רב ששת הברייתא יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן וכו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ וגו' כר"ש דלית לי' איסור חל על איסור. ומתורץ בזה מה שקשה לכאורה לפי דברי הגמ' בחולין ד' ק"ג ע"א דר' יוחנן סובר אין איסור חל על איסור דהא ר"י ס"ל דהלכה כסתם מתני' וסתם מתני' בכריתות דף י"ג ע"ב יש אוכל אכילה אחת דאיסור חל על איסור א"ו דיש סתמא אחרינא והיא משנה דפ"ג דערלה דחדש נוהג בחו"ל דמינה נשמע דא"א תע"א כנ"ל לכך לפי מה דפסקינן דאחע"א נכון פסק הר"ב הנ"ל דחדש אינו נוהג בחו"ל דאל"כ ישאר קושית הירושלמי הנ"ל והנה בפסחים בסוגי' הנ"ל איתא רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד כו' א"כ לשיטתי' אף לפי הדין דאחע"א לא היו יוצאים ידי מצה בחדש ול"ק קושי' הירושלמי ושפיר י"ל דחדש נוהג אף בחו"ל אבל למאי דדחי שם הגמ' מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת נשאר קושי' הירושלמי וצ"ל כדעת ר"ב הנ"ל וליכא ראי' מרבינא דהוא לשיטתי' אזיל כנ"ל. אמנם על כל זה ליכא קושי' לשיטת הפוסקים שחולקים על ר"ב הנ"ל. די"ל פירוש אחר בירושלמי. והשתא אבאר לתרץ מה שמקשין לשיטת הרמב"ם דבמלחמה לא הותרו מאכלות אסורות רק כשירעבו ואין להם מה יאכלו מה מקשה הגמ' על אבעי' דר' ירמי' אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא כו' דהא אכתי הנ"מ כשיש להם מה יאכלו. ואקדים לבאר דברי הירושלמי שהוא בזה"ל ע"ד דר"י דו אמר אין מצוה דוחה ל"ת אלא א"כ היא היתה כתובה בצדה מה שהיו תגרי הגוים מוכרים להו וכר"י דר"י אמר כל ביאה שנאמרה בתורה לאחר י"ד שנים נאמרה מתמיהים כל הפוסקים האחרונים שמפלפלים בדיני חדש לפרש דברי הירושלמי במ"ש וכר"י דהא לר"י א"צ לומר ממה שתגרי עכו"ם. ומפרש הב"ח בתשובתו שהיא בסי' ב' בתשובת גאוני בתראי. דהירושלמי סובר דכל י"ד שנים הי' איסור חדש כיון שלא היו מביאין עומר. ומתמי' עליו התוי"ט שם בתשו' ג' דכיון דלא הי' מצות עומר לא הי' ג"כ איסור חדש. אבל באמת לק"מ דכוונת הב"ח דהירושלמי סובר דממושבות לא למידין למעט קודם ירושה וישיבה דאמרי' מושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים או דאתי לדרש המבואר בפ"ג דערלה יעוי"ש רק כ"מ שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. ותיבת ביאה לא קאי רק אעומר שבתחילת הענין וגבי חדש שבסוף ענין הפ' שם בפ' אמור לא כתיב ביאה רק מושבות. אמנם עכ"ז פי' הב"ח בדברי הירושלמי דחוק מאוד כמבואר להרואה בדבריו. גם יפלא מה נשתנה דין י"ד שנים מבזמן הזה דליכא עומר דיום הנף מתיר ולפי' הב"ח שם כל י"ד שנים הוצרכו לקנות מתגרי עכו"ם. גם מקשים מדברי הירושלמי הנ"ל לשיטת הפוסקים דחדש נוהג בחו"ל ובשל עכו"ם. א"כ מה בכך שקנו מתגרי עכו"ם וביותר ק' לדברי התוס' שכ' שהירושלמי סובר שחדש נוהג בחו"ל. לכן נ"ל דהרא"ש בחולין ד' י"ז כתב בזה"ל (דהנ"מ באבעי' דר' ירמי') לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. א"נ כגון שרצו ב"ד