ברוך שאמר מב

דמו"מ רק כמחזיר חלקו של הכהן המעורב אחרי שכבר הופרש

אמנם כ"ז לפי מה שפוסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר דין ה' דצריכין ליתן בחנם לכהן הפרשת תרומות ומעשר של דמאי. אמנם לדעת הטור ביו"ד סי' של"א דרשות ביד הבעלים למכרו והובא במל"מ שם ל"ש כלל בדמאי לתא דמו"מ בעת הפרשה וי"ל להיפוך דבאמת יש בדמאי שבות דמתקן ולא דמי למדומע כסברת התוס' בחולין אך כיון דליכא רק שבות זה לא גזרו ביה"ש משא"כ בוודאי דיש גם טעם דמו"מ. אמנם בלא"ה הרמב"ם והטור אינם מסכימים לסברת הר"י לחלק בין שבות א' לב' שבותים כנראה למעיין בדבריהם. ולפי דרכינו יש לתרץ קושי' התוס' בעירובין ד' למ"ד ע"ב ד"ה ולפרוש עלה כו' והא דתנן בב"מ ס' חשיכה אין מעשרין כו' די"ל דס"ד דהמקשן דהטעם במתני' דאין מעשרין בס' חשיכה משום דהוי ב' שבותין והתם גבי עירוב ל"ש השבות לתא דמו"מ כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה והוי חפצי שמים. ואם דיש כמה מצות שאין ניתר לעשותם שבות לתא דמו"מ אכתי קשה מאי פסקא (כדמקשה שם הגמ' על התי' הראשון דלית בי' שיעורא) דהא יש כמה מצות לפקח בעסקי רבים ולהכין צרכי כלה ומת הנקראים חפצי שמים ועיין בעירובין ד' פ"ד ובתוס' שם ד"ה אין מערבין כו' א"כ לא נשאר רק שבות א' משום דמחזי כמתקן דמותר ביה"ש והוצריך הגמ' לתרץ דסבר כרבנן דגזרו גם על שבות א' ביה"ש ודו"ק: מסכת ר"ה

ד' י"ג בעו מיני' חברייא מר"כ עומר שהקריבו כו' תוס' ד"ה ולא קציר נכרי כו' ואע"ג דירושה היא כו' ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות ראשונים ע"כ. ומקשה בפרשת דרכים בדרך הקודש דרוש ט' שהמעיין בע"א יראה דאין הבנה לדברי התוס' דהא התם מקשה אמאי ציותה תורה ואשיריהם תשרפון גו' מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום אשיריהם דמעיקרא (דהיינו קודם שניתנו לאברהם) בביטול בעלמא סגי להו הרי בהדיא דעיקר הוכחת הגמרא מן האשרות שנטעו אחר שניתן לאברהם אשר לזאת נלחץ הפר"ד להגי' בתוס' כי צ"ל הגירסא ומ"מ דחי התם שפיר. ותורף הכוונה דבלא"ה שפיר הוכחת הגמ' דישראל שזקף לבינה כו' דא"כ הוי ע"א של נכרי ובביטול סגי והמקשן דלא אסיק אדעתי' סברא זו דבביטול בעלמא סגי הי' יכול להקשות הא יש להם במה שזרע. רק לפי סברתו בלא"ה הקשה שפיר ואי משום הנך דמעיקרא כו' יעוי"ש בפר"ד. ומאוד אתמהה כיון דלפי האמת יש להם במה שזרע לא שייך כלל מדפלחו לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו וכי מועיל הגילוי דעת של ישראל לע"א של נכרי הא אף בזקף לבינה כו' ובא נכרי והשתחוה ללבינה אחרת מבואר בתוס' דלא נאסרה הלבינה שני' ואף להחולקים בזה היעלה על דעת דמחמת שישראל עובד ע"א נאסר ע"א של נכרי בשלמא אם נאמר דגם הזריעה הי' של ישראל א"כ כיון דגלו ישראל דעתייהו דניחא להו הוי הנכרי כשלוחיהם לאסור הזריעה של ישראל בעבודת העכו"ם שלהם לפי"ד הפר"ד הי' לאסור בזמן הזה הע"א הנמצאים בכל המדינות חוץ ארץ ישראל מה שלא ביער יהושע דילמא המה מדורות קדמונים כדאמר בגמ' שם בע"א מאן מוכח והוו כע"א של ישראל א"ו דל"ש לאסור מחמת גילוי דעתם רק במה שהי' שייך אז לישראל כי א"י וכל הנטועים הי' ירושה להם ולפ"ד התוס' דהי' שייך לעכו"ם נטיעתם ל"ש כלל לאסור מחמת גילוי דעתם של ישראל במה דפלחו לעגל. וצע"ג

אגב אציין מה שקשה לי על הפ"י שמחליט בחדושיו במס' סוכה ד' ל"א עפ"י ראי' מהג"א מס' ע"א פ' ר' ישמעאל (כמ"ש בשם הרשב"ם שם אם ישראל ועכו"ם משותפים בע"א) דאף ע"א של ישראל יש לה ביטול מדאורייתא רק מדרבנן אין מועיל ביטול ואסמכוהו אפסוק ושם בסתר יעוי"ש בפ"י והוא לכאורה נגד הגמ' הנ"ל דמפורש דלכך הוצרכו לשרוף האשירים ולא הועיל ביטול משום דהוי כע"א של ישראל ולכאורה הי' נ"ל לפרש פירוש אחר בגמ'. דלכאורה יש לדקדק לפי פרש"י בביטול בעלמא סגי היינו דהי' להם לכפות נכרי דלבטלינהו דילמא לא רצו לעשות כן כדי לקיים מצות ביעור ע"א ודומה לזה בחמץ דסגי בביטול אעפי"כ לר' יהודא אין ביעור חמץ אלא שריפה. ולפרש"י במס' פסחים היינו קודם זמן איסורו דאז יכול לבטל וחכמים השיבו לו כל דין שאתה דן כו' לא מצא עצים לשורפו יהי' יושב ובטל יעוין במס' פסחים ד' כ"ז ע"ב ואף דיכול לבטל אעפי"כ לא יקיים מצות השבתה (אלא) שריפה כמבואר במפרשים ומבואר בהל' פסח סי' תל"א בשם מהרי"ו דלא יבטל חמץ קודם ביעור חמץ כדי שיקיים המצוה בשלו גם במס' ע"א ד' מ"ד מקשי הגמ' דסתרי פסוקים אהדדי כדרמי רב הונא כתיב ויאמר דוד וישרפם באש וכתיב וישאם ל"ק כאן קודם שבא כו' תוס' ד"ה כאן תימא למה לא לקח נכרי לבטל בע"כ כו' וי"ל דיש חילוק בין ע"א של עץ לשל מחכות וכן יש תירוצים בירושל' כו' ומפרש בפני משה דשל עץ לא רצה דוד לבטל ע"י נכרי כדי שיקיים מצות ביעור ע"א ועל של מתכות חס לבער והניח לבטלה ע"י נכרי יעוי"ש (ויעוין במל"מ הלכות ע"א פ"ח דין ט') כמו כן אפשר לומר דלכך לא ביטלו ישראל ע"י נכרי האשרי' של א"י כדי שיקיימו מצות ביעור לכך נ"ל עפ"י דאיתא בזהר פ' יתרו הובא בילקוט ראובני בזה"ל כיון דחמו כל עלמא דיתרו איהו חכים ורב ממנא דכל טעוון דעלמא כיון דחמו דאיהו אתא ופלח לי' להקב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלקים כדין כלהון אתראקין מפילחנהון וידעו דלית בהון ממש כו' גם איתא בזהר על פסוק אז נבהלו אלופי אדום וגו' בשעתא דאתא משה לפרעה וכו' כיון דאלקי' ולעמי' אתא ואודי לי' להקב"ה דכתיב ד' הצדיק ואיהו דהוי מלכא קרופינוס לכל עלמא כיון דאיהו מודה כל שאר מלכיא אודו דכתיב אז נבהלו אתא יתרו כומרא רברבא ועלאה