ברוך שאמר מ

הפוסקים דטוה"נ אינו ממון אבל להסוברים טוה"נ ממון הוי כמתנה גמורה מה שנותן הישראל לכהן. ועכצ"ל לשיטה זו דאינו כלל בגדר מו"מ דהוי חפצי שמים. א"כ רבא לשיטתי' דסובר דטוה"נ ממון כדאי' בנדרים פ"ה יעוין בש"ך חו"מ סי' ש"נ ע"כ סובר דליכא איסור מו"מ גבי הגבהת תרומות ומעשרות רק הטעם משום מתקן ורבא לשיטתי' דסובר במס' ביצה ד' י"ח דאיסור טבילת כלים משום מתקן דסובר דדבר דמחזי כמתקן אסור אף ביו"ט וא"צ לטעם מו"מ לאיסור הגבהת תרומות ומעשרות. משא"כ הרמב"ם דפוסק שם דלא כרבא משום דסובר אף דמחזי כמתקן הי' להתיר ביו"ט לצורך יו"ט וכדאיתא באריכות בתשו' מהר"י בן חביב סי' ט"ו ובשו"ת ש"א סי' ט"ו לכך הוצרך לטעם דמו"מ לאסור הגבהת תרומות ומעשרות ביו"ט. והולכת תרומות ומעשרות דמותר היינו לפי שפוסק הרמב"ם דטוה"נ אינו ממון כמבואר בש"ך הנ"ל ואינו נותן משלו כלום לכהן. לפי"ז רבא לשיטתי' הוצרך לתרץ מי לא מודה שמואל כו' דלדידי' ליכא למימר טעם דמו"מ דא"כ הי' לאסור גם הולכת תרומות ומעשרות ושמואל בעצמו פוסק כר' יוסי במס' ביצה ד' י"ב דב"ה מתירין הולכת תרומות ומעשרות ביו"ט. אמנם לשיטת רבי דסתם שם ד' י"ב במתני' דלא פליגי ב"ש וב"ה רק בהולכת מתנות ותרומות ומעשרות מודו ב"ה שאסור להוליך ביו"ט י"ל שסובר הטעם לאיסור משום מו"מ (ויתכן יותר לחד לישנא בנדרים ד' הנ"ל דסובר רבי טוה"נ ממון יעוי"ש) א"כ לפי"ז יש שני שבותים גבי הגבהת תרומות ומעשרות. ולפרש"י בערובין ד' ל"ה ע"א על דברי הגמ' במנעול וקשר במתני' כו' (יעוי"ש בתוס' ד"ה ובעי סכינא כו') מוכח דכ"ע מודים דעל ב' שבותים גזרו בביה"ש וכמפורש בברטנורה משנה ג' פ' ג' דעירובין ולכך סתם שפיר רבי ספק חשיכה כו' אין מעשרין. ורש"י בא לתרץ לפי דפסקינן כר' יוסי דמותר אליבא דב"ה הולכת תרומות ומעשרות א"כ ע"כ צ"ל דליכא איסור מו"מ גבי הגבהת ונתינת תרומות ומעשרות רק משום מתקן והוי רק שבות אחד וצ"ל כמ"ד דגזרו על שבות ביה"ש וק"ל ונ"ל דלכך לא סתם רבי הך דינא דספק חשיכה כו' רק בשבת ולא ביו"ט דביו"ט ליכא שבות דמתקן רק משום מו"מ ולא גזרו ביה"ש על שבות אחד. ונוכל לומר עוד למ"ד דסובר דטוה"נ ממון ליכא איסור מו"מ רק בעת הנתינה לכהן משא"כ בעת הפרשה דעדיין לא יצאה מרשות ישראל דיש לו בו טוה"נ דהוא ממונו ולחד לישנא בנדרים ד' הנ"ל מחייב רבי באוכל טבלים לשלם דמי כולו לישראל כדמפרש שם ברש"י והרא"ש דהוי עדין ככולו שלו ויעוי"ש בר"ן ובפרט לשיטת המג"א סי' ש"ו ס"ק א' דמפרש דברי הכלבו דלכך לא שייך איסור ממצוא חפצך בהקדשו' דידן כיון דיש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו ויש להמקדיש ג"כ חלק בו יעוי"ש וא"ל לפי"ז להך לישנא בנדרים דסובר רבי טוה"נ ממון א"כ ליכא בהפרשה לבד איסור מו"מ א"כ אמאי אין מעשרין בספק חשיכה ולא יתן לכהן ולא יהי' רק שבות דמתקן דשרי ביה"ש דז"א דהא אם יהי' אסור הנתינה לכהן ממילא לא יהי' לו רשות להאכיל לכהן בביתו. וכמבואר במס' ביצה ד' י"ב בתוס' ד"ה אין מוליכין יעוי"ש במהרש"א ומהר"ם מלובלין באריכות ובפ"י שם ויעוין בפי' הרמב"ם והר"ש על המשנה ד' פ"ד דדמאי א"כ יהי' התרומה הנפרשת באיסור אכילה לכהן כל השבת ואסורה בטלטול דהא דמותר לישראל לטלטל תרומה בשבת משום דחזי לכהן כדאיתא בשבת ד' קכ"ז ע"ב א"כ איכא גם שבות דטלטול בעת הפרשה. וראי' לזה מהא דאיתא ביומא ד' פ"ג ע"ב אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת. בשבת נמי טלטול בעלמא הוא יעוי"ש בכפת תמרים שעמד בזה דלא מצינו בשום מקום טעם איסור טלטול גבי הפרשת תרומות ומעשרות. והאמת יורה דרכו דמיירי התם דלא הי' חולה מבעוד יום. א"כ אף דמותר ההפרשה לצורך החולה שנחלה בשבת אעפ"כ לא יהי' התרומה הנפרשת מותר לכהן בו ביום ואסור בטלטול. משא"כ אם לא טעם אחר לאסור ההפרשה לא הי' צד לאסור ההפרשה משום טלטול כיון דאחרי ההפרשה יהי' ראוי לכהן בו ביום. וסרה בזה תלונת המחבר כפת תמרים הנ"ל וק"ל

אמנם לכאורה תקשה על הא דאיתא ביבמות ד' צ"ג ע"א א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים אלו שבתות וי"ט למאי הילכתא אילימא לעשורי ומיכל אצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן כו' וקשה כיון דמדאורייתא וודאי ליכא איסור שבות דמתקן א"כ אף אם הי' איסור טלטול דאו' אין כאן שום איסור טלטול ונ"ל בדרך פלפול כשנדקדק תחילה דאמאי לא אמר רבי חייא איצטריך קרא למשרי שבות בעלמא ויוכלל בזה כל איסורי השבותין שיש גבי הפרשת תרומות ומעשרות וברש"י שם מפרש בהדיא וכי איצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן דהפרשת מעשרות בשבת אינו אלא משום שבות דתנן אלו הן משום שבות כו'. אמנם לפי דברינו הנ"ל יש ליישב דרש"י בביצה ד' ל"ז מפרש לחד לישנא דלכך לא הוי במקדיש גזירה לגזירה דמו"מ אתי' מפסוק דממצוא חפצך יעו"ש בתוס' ובאמת נראה מדברי הפוסקים דהוא רק איסור נביאים ולא מן התורה אמנם בפ"מ על א"ח סי' ש"ז במשבצות זהב רוצה להסב דעת התוס' במס' שבת ד' ק"נ ד"ה ודיבור מי אסור כו' דסוברים דכל הנלמד מפסוק ממצוא חפצך אסור מדאורייתא (דליכא דכתיבא בנביאים דלא רמיזא באורייתא) וע"ז מקשה הגמ' ודיבור מי אסור מדאורייתא דהא חזינן דשרו רבנן כמה דברים. ומתרץ הגמ' לעולם מדאורייתא אסור והני דברים המותרים נלמד מפסוק ממצוא חפצך כו' דחפצי שמים מותר וכן מטין דברי הצ"צ בשו"ת סי' כ"ח דתענוג בשבת מן התורה הנלמד מפסוק הנ"ל וקראת לשבת עונג דכתיב בישעי' יעוי"ש. לפי"ז הי' יכולין לומר דליראה את ד' אלקיך כל הימים קאי להתיר הפרשת תרומות ומעשרות דהו"א לאסור משום דהוי מו"מ ושרי' קרא משום דהוי חפצי שמים להתענג בשבת. אמנם אם נאמר דטוה"נ ממון ליכא בהפרשה הוצאה מרשותו רק בעת נתינה