ברוך שאמר לט

בו ביום לד"ה ומקשה הפ"י מה מקשה הגמ' ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דילמא באמת בנולד מן הטריפה אסור לשוחטה ביו"ט והברייתא מיירי בנולד מן הכשרה. אבל באמת בירושלמי פ' א"צ הל' ד' איתא בזה"ל הא תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר ובאמת טעמא בעי למה תפס הירושלמי שנולד מן הטריפה ואי לאשמעינן דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם אין זה ענין גבי דינא דבכור. עכ"פ היוצא לנו מדברי הירושלמי שהברייתא הנ"ל מיירי בנולד מן הטריפה ואם דבגמ' דידן הברייתא נשנית בסתם יש לאוקמי דמיירי בנולד מן הטריפה וכמו דרצה הגמ' לאוקמי שם בחולין ביוצא דופן. א"כ משני שפיר בגמ' דמיירי בהפריס ע"ג קרקע. ואף דצריך בדיקה י"ל דהברייתא סובר כר"ע דהנפש אפי' בהמה במשמע א"כ אף שימצא טריפה בבדיקה ליכא חילול יו"ט דחזי לכלבים ולא את שאי מכלבים כיון שנולד מן הטריפה. ואף דמשעה שנולדה עד הבדיקה אתקצאי מכלבים. כיון דהבדיקה הוא רק מדרבנן הוי מקרי חזי לאדם כנ"ל עכ"פ לא היתה מוקצה ביה"ש ואין מוקצה לחצי שבת

אמנם ז"א רק לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' בכורים הלכה ג' דמשמע שם דבכור בעל מום מותר תמיד לכלבים וכדמסיים שם מפני שהוא חולין ולכך לא דמי לבכור שנקרב ונמצא טריפה או קדשים פסולים. אבל לפי דברי התוס' לחד תירוצא בזבחים ד' ע"א ד"ה ובטריפה ובפסחים ד' כ"ט ד"ה אין פודין בכור טריפה שאינו ראוי לאדם אסור לכלבים אליבא דכ"ע נדחה תי' הנ"ל. וק"ל

עוד בסוגי' הנ"ל בשיטה מקובצת מביא ראי' מכאן דמותר לאכול באומצא בלא מליחה דאל"כ מה מיקל ר"ע דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' ונ"ל דלק"מ לדעת הרמב"ם דסובר דאסור לאכול בשר באומצא. דלדידי' מהני חליטה בחומץ דאין צריך רק שיעור מועט ויעוין בטור יו"ד סי' ס"ז

אבל קשה לי לפי דעת התבואות שור סימן כ"ז ס"ק א' דהוכיח מרש"י דסובר דאיסור אכילת בשר קודם שתמות הבהמה הוא מדרבנן (כמבואר בפרש"י בחולין קכ"א) הוא מסוגי' דהכא. דקשה לכאורה אע"ג דמסוכנת היא מ"מ לפעמים שוהא למות ואיך שרי בדאיכא שהות לחתוך מבית טביחתה ולאכול חי האיך יודע מתי תמות הבהמה כו' א"ו דאיסור אכילה קודם צאת נפשה הוא רק מדרבנן שלא יהא נראה כרעבתן ובמקום פסידא שרי כו' יעוי"ש. ולחזק ראיתו יש לומר דגם מדברי הת"ק מוכיח לפי מה שנראה מבואר מחידושי הרשב"א חולין ד' ל"ג ובר"ן שם דמחליטין מסברא דשיעור פירכוס אינו כמו שיעור מליחה ובישול אבל כדי שיעור מליחה וצלי' ומעט יותר יכול להיות התמהמהות הפירכוס (יעוין בפ"מ יו"ד סי' ע"ו בט"ז סק"ה) ולכך קאמר הגמ' הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה כו' ומולחו יפה כו' וממתין עד שתצא נפשה. ושם איירי לפ"ד ברוצה לאכול צלי' א"כ קשה גם על הת"ק דאמר אם יש שהות ביום לאכול כזית צלי מה בכך דילמא תפרכס הרבה יותר משיעור צלי' לבד. א"ו דמותר לאכול מדאו' קודם שתמות הבהמה כנ"ל

אבל קשה לפי החלטת הר"ן והרשב"א שם (וכן דעת התוס' לחד שינויא) אסור לאכול באומצא בלי מליחה בשר שחותך מבית השחיטה קודם שתצא נפשה ולפי דעת האחרונים ביו"ד סי' ס"ז הוא איסור דאורייתא. א"כ קשה מאי מוסיף ר"ע להקל אם שהה לאכול כזית חי מבית טביחתה הא יש לחוש דילמא תפרכס הרבה ואין לומר דיחתוך בשעת פירכוס הא הבשר שיחתוך מבית השחיטה קודם מיתת הבהמה אי אפשר לאכול באומצא אף ע"י חליטה בחומץ רק ע"י מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלי' ולהוי שיעור של הת"ק דיכול לאכול כזית צלי מבשר שאינו במקום בית השחיטה

ד' ל"ו ע"ב וד' ל"ז ע"א גמרא ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום. הרמב"ם משמיט הרבותא אפי' ליתנם לכהן בו ביום והשיג עליו הראב"ד בפ' כ"ג מהלכות שבת דין ט' ונראה לפענ"ד לתרץ דבפכ"ג הנ"ל דין י"ד מפרש הרמב"ם אין מקדישין כו' משום שהוא כמקח וממכר ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת יעוי"ש במ"מ. וק"ל לפי טעם הראשון שכתב הרמב"ם מאי מקשה הגמ' במס' זו לעיל ד' ט' לימא פליגא דשמואל אדאבוהו דאמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך וכו' ומפרש רש"י דלא הוי כמתקן. אמנם לפי טעם הרמב"ם דהוי כמקדיש לק"מ. וא"ל דזה תירוץ הגמ' דמשני שם אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם שאסורה לזרים. דזה דוחק גדול שס"ד בגמ' שחלת חו"ל אינו קדוש כלל. בשלמא לפרש"י ניחא דס"ד אף שקדוש כיון שלא הי' מוכרח להפריש לצורך תיקון העיסה אינו בכלל, האיסור הפרשה דאסור משום מתקן וחידש רבא כיון דאסורה לזרים ושם תרומה עלי' איתא בכלל אין מגביהין כפרש"י שם דהיינו דלא פלוג רבנן. ונראה לי ליישב דבמס' שבת פ"ב ד' ל"ד איתא ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הוודאי כו' מפרש רש"י אע"ג דשבות בעלמא הוא קסבר גזרו על השבות אף על ביה"ש ומקשה התוי"ט דהא אנן פסקינן במשנה ג' פ"ג דעירובין כרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש יעוי"ש ועכ"פ קשי' תרי סתמי משניות אהדדי ורבי בעצמו סובר דלא גזרו על שבות בביה"ש וסתם דספק חשיכה כו' אין מעשרין. ונלפענ"ד עפ"י דאיתא בתשו' הריב"ש סי' קנ"ו על שנשאל אם לפדות בן בכור ביו"ט. משיב בזה"ל נראה שהוא אסור ואעפ"י שבהפרשת תרומות לא אסרו אלא משום דחזי כמתקן התם הוא מפני שא"צ אלא להפריש וא"צ להקנות ולתת לכהן מיד. אבל בפדיון הבן שמקנה לו הסלע בפדיון בנו זה וודאי דמי למו"מ ואעפ"י שתרומות שהופרשו כבר מותר לשלחם לכהן ביו"ט התם הוא שאין בעה"ב מקנה לו דבר שכבר הוא של כהן ואין לבעה"ב בהם אלא טוה"נ כו' יעוי"ש. ונ"ל דלא יתכנו דברי הריב"ש רק לשיטת