ברוך שאמר לה

ובכה"ג לפי המסקנא לרבה ג"כ ל"ש הכנה וממילא גם המוקצה אין בו עיקר מדאורייתא כלל ולזאת פרש"י מוקצה דהכא היינו עצים הנושרין דהוי רק תיקון מילתא לא הוי עיקר מדאורייתא אבל שארי מוקצה היינו סעודות שבת ויו"ט גופא דהכנה מדאורייתא לרבה גם האיסור מוקצה הוא מדאורייתא וק"ל

עוד נ"ל לתרץ קושי' הנ"ל בהקדם דברי המרדכי סוף פרק א' דשבת בזה"ל ולא דמי לדבר שיל"מ כו' דה"מ כשהאיסור הוא בעין מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערבין שם עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל מותרין להסיקן ביו"ט ע"י שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן כיון דלית איסורא בעינא אע"ג שהעצים מוקצין הן בעין כו' עכ"ל וכתב בפלתי סי' ק"ב ס"ק ח' בזה"ל ודמיון של המרדכי לעצים הנושרין מן הדקל צ"ע דשם נשרף וכלי' הנאתו ולכן צ"ע עכ"ל. ונראה לפענ"ד דדמיונו של המרדכי עולה יפה בהקדם לתרץ קושית הש"ך ביו"ד סי' צ"ט סעי"ק י"ט על המחבר דפוסק דבאיסור דרבנן אם נפל מעצמו לתוך היתר מרבה עליו ומבטלו ובא"ח סי' תרע"ז סתם המחבר כדעת מהר"ם מרויטענבערג דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בפחות מס' אין להוסיף ולבטלו וא"ל כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי דהא מוכרח דמהר"מ מרויטענבערג לא ס"ל לחלק בהכי דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל כו' דשאני התם שאינו נהנה ממנו עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהוא דולק עכ"ל. ואם איתא הו"ל למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע עכ"ל. ונלפע"ד דלכאורה צריכין להבין דברי מהר"ם מאי בכך שאין ההנאה רק אחר ביעורן הא גם אחר ביעורן יש איסור מוקצה ונולד בשלהבת וגחלת יעוין בסוגי' דתנור שהסיקוהו כו' בפסחים ד' נ"ו ע"ב ובמס' ביצה ד' ח' תוס' ד"ה אמר רב יהודא כו' וצ"ל דס"ל למהר"ם כיון דאיסור משלהבת אינו בשעת הביטול רק איסור הטלטול מבוטל בשעת הביטול אין להכלל בכלל הביטול רק האיסור שיש בעת הביטול. ודמי קצת להמבטל חמץ קודם פסח ויעוין במ"א הלכות סוכה סי' תרנ"ו סעי"ק ג' ד"ה ומבטלו. ועפי"ז מיושב דברי הרא"ש מש"כ בזה"ל והא דאמרי' נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמקלי קלי איסורא אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה כו' שהוא לכאורה נגד משמעות הגמ' דלא נחית לסברת מקלי קלי רק אקושי' לרב אשי דדבר שיש לו מתירין ובזה מדחה במשמרת הבית ד' קכ"ב ע"ב בס' תה"א דברי הר"א דכתב דברי הרא"ש ומה גם דא"כ הוא סותר דברי התוס' דמחליטין דגם איסור דרבנן מבטלינן וחלקו רק בין דבר שיש לו עיקר בדאורייתא לכן נ"ל עפ"י המבואר דאף אם מוקצה חשוב כמו דבר שעיקרו מדאורייתא עכ"פ איסור הטלטול אין לו שום עיקר בדאורייתא א"כ י"ל דהרא"ש מודה ג"כ דאיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא מבטלינן רק בדבר שעיקרו מדאורייתא לא מבטלין והא דמבטלין העצים לאפות בהם דאף דהנאת מוקצה חמור כמו עיקרו בדאורייתא היינו משום דמקלי קלי ואין הנאה רק מן הגחלים ושלהבת שבא אחר הביעור וזה לא הי' בשעת הביטול. והא דמתרץ הגמרא בדרבנן מבטלינן היינו לענין איסור הטלטול שיש בעת הביטול. אמנם כיון שאין לו עיקר בדאורייתא מבטלינן וכדעת התוס' ומעתה צדקו דברי המרדכי דמפרש דברי הגמ' כפירוש מהר"ם מרויטענבערג מקלי קלי ר"ל דאין ההנאה רק לאחר ביעורן וליכא אלא איסור של שלהבת וגחלים הנעשים מביעור העצם אחר תערובתה והרי לא ניכר אותו האיסור מעולם בפ"ע ול"ש בי' דין דשיל"מ

ולפי"ז מיושב קושית הש"ך הנ"ל דלא הי' יכול מהר"ם לתרץ מה לנר חנוכה שכן הוקצה למצותו דהא גם איסור הנאת עצי מוקצה הוי ג"כ כמו עיקר בדאורייתא וכשיטת התוס' ישנים המצוין לעיל לכן הוצרך לשנויי דשאני התם דאין הנאה בא אלא לאחר ביעורן והאיסור משום שלהבת וגחלים שלא הי' בשעת הביטול והא דפסק המחבר דמבטלינן איסור דרבנן ילפינן מדמבטלינן איסור טלטול של העצים שהוא בעת הביטול ואין ללמוד ממנו רק דכוותי' דהיינו איסור שאין לו עיקר בדאורייתא ודו"ק. ויעוין מג"א סי' תק"ט סעי"ק ט"ו דמפורש שם דאיסור מוקצה לאכילה ולתשמיש ולכך אסורים עצי המוקצה. ויעוין במ"א סי' ש"י סעי"ק ח' דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב כו' ודוקא שלא הי' ניכר קודם שנתערב כמ"ש סי' שי"ח סוף סעיף ב' ונתכוון לדברי המרדכי הנ"ל שממנו ומסמ"ק מקור הדין הנ"ל. ואין להקשות לפי"ד הנ"ל הא ביטול איסור טלטול הוי דשיל"מ י"ל בפשיטות כיון דאיסור הנאת העצים בטל גריר אבתרי' ביטול איסור טלטול ובלא"ה נראה לפענ"ד פשוט דלגבי איסור טלטול ל"ש דשיל"מ ומתורץ בזה מה שמקשי' המפ' אקושי' הגמ' ד' ג' ע"ב אי אמרת בשלמא ספק יו"ט כו' הוי דשיל"מ כו' אלא אי אמרת ס' טריפה דבר שאין לו מתירין הוא. מאי קושי' דילמא הפי' בברייתא וספיקא אסורה היינו משום דהוא ספק טריפה אסור ג"כ בטלטול ולענין איסור טלטול הוי דשיל"מ

אמנם נראה לפענ"ד שרש"י מדייק שם ד"ה דשיל"מ שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור ובד"ה אפי' באלף כו' הואיל ויש לו מתירין לאח"ז לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול עכ"ל דלכאורה קשה אכילה מאן דכר שמי' הא הברייתא איירי באיסור טלטול וכמפורש אין מטלטלין את הביצה לא לכסות בה כו' לכן נ"ל דטעם רש"י עד שתאכלנו כו' ל"ש רק לגבי אכילה או הנאה דמה לי אם אוכלו היום או יאכלנו מחר לכן טוב יותר שיהי' האכילה בעת ההיתר משא"כ לענין הנאת הטלטול שיכול לעשות היום וגם למחר איך שייך עד שיטלטלנו היום יטלטלנו למחר עכ"פ מפסיד עי"ז הטלטול של היום והיום כזה יש מחר לכך מדייק רש"י דשייך לגבי אכילה וממילא כיון דאיסור אכילה אינו בטל אסור ג"כ בטלטול משא"כ בביצת טריפה דלגבי אכילה ל"ש דשיל"מ דע"כ יצטרך לאוכלו בביטול ולא בהיתר גמור אף אם ימתין עד למחר ולגבי טלטול ל"ש בלא"ה דין דדשיל"מ: