ברוך שאמר לא

חשיב לי' מוקצה בהא לגבי כלבים ע"כ והרי הרשב"א כתב להדי' דס' מוקצה מותר אף בדבר שיל"מ ולא החמירו רק בס' מוכן ולשיטתם צ"ל כדברי המרדכי הנ"ל דהא דמתרץ ר"א לעולם ס' יו"ט ס' חול וכו' הוי דבר שיל"מ אף דקאי לר"י ור"י ל"ל הכנה דרבה רק גזירה דפ"ה או מש"ז טעמא משום דאיכא חזקה דלא נולדה עד יו"ט כנ"ל. וכן כ' בס' צל"ח יעוי"ש

ודע דלפי הנ"ל דלמאן שסובר הכנה דרבה מטעם האיסור דאתקצאי לביה"ש משום חסרון הכנה מבעוד יום של חול וק' לכאורה על תי' התוס' שמתרצים דלא אמרי' מוקצה מחמת יום שלעבר מ"מ חסרה הכנה מבעוד יום של חול ואח"כ מביא תוס' מוקצה מחמת יום העבר לא אמרי'. אמנם לפי הנראה שהלשון חידושי הריטב"א שהבאתי לעיל ומש"כ עוד שם בחידושיו דדבר המוכן מצד עצמו אף דאתקצאי בעודו בעליו באיזה מוקצה שיהי' מ"מ ליכא חסרון הכנה מדאורייתא. ורק דרך סמך להכנה דאורייתא עשאוהו רבנן לאיסור בהם אמרו שלא יהי' מצד המוקצה כ"א כשהי' מצד היום דלהבא אבל כשהמוקצה לא יהי' אלא מחמת יום שלעבר הוי כמוכן מצד הכנה שהי' ממילא על הדבר מאכל שאנו קיימין כיון שהיתה בעולם והית' ראוי' לאכילה לולי שהקצהו בעליו או שנתקצה ע"י איסור שרביע עליו ע"י הכנה ביה"ש. וכשתאמר כן מיושב קו' העולם והשעה"מ י"ל דברי התוס' בסוגיא דאפרוח ד"ה וכי מה בין זה וכו' שכ' בסוף הדיבור והמ"ל וכו' והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ובדלא הוי מוכן לאדם הואיל וביה"ש לא הוי חזי עכ"ל וק' הא בכה"ג הוי כמוקצה מחמת יום שלעבר אבל לפי מה שכתבנו א"ש דכיון דלא כלו לו חדשיו עד סוף היום עיו"ט לא הי' לעגל זה מעולם הכנה בעצמותו והרי חסר הכנה וודאי צריך שמדאורייתא לא שום סברא בס' יום שלעבר דידוע דעכ"פ לא השיג העגל הכנתו רק בכלות היום של ערב יו"ט שאז כלו לו חדשיו ולא רגע מקודם ואין הכנה מבעוד יום בעינן וקו' המהרש"א שם שמק' דהו"ל להקשות מה בין זה לעגל שנולדה וכו' יו"ט יעוי"ש. ומיושב עפ"י הנ"ל דבכה"ג דנולד כבר כיון דרובים הנולדים אינם נפלים רק בחומרא דרבנן מצרכינן הכנה עד יום שמיני הוא כמוכן מיום הולדו וכשיוגמר המוקצה בביה"ש של יום ח' הוא ס"ס יום שעבר מותר. אמנם לפי דעת המל"מ דאף בוודאי דלא כלו לו חדשיו ניתר בשהי' עד יום ח' י"ל דהוי כולו נגמר עד יום ח' ונחסרה הכנה וצע"ג. ובלא נתנבלה רק בהתחלת ביה"ש עשאוהו חכז"ל כמחוסר הכנה דהא ביה"ש לא עמדה לכלבים ולא הי' על עגל הזה שם מאכל לכלבו רק מאכל להאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. אמנם אכתי קשה וצ"ע לפי מה שכתבתי לעיל דהכנה לכלבים אינו אלא מדרבנן ויסודה כדין מוקצה וצ"ע. אבל מה שהכריח אותי לחדש לעיל דאיסור הכנה לכלבים אינו מדאורייתא אולי משום דהוי קיימ"ל דאף כשנתנבלה בביה"ש מ"מ כיון שאי אפשר לצמצם ושמא כבר עבר רגע מביה"ש שלא הי' בה נבילה ונתבטלה אז הכנה דלא הי' אפשר לשחוט מתחילת ביה"ש ואין הוכחה זו מכרעת דמדברי רבא במס' עירובין ד' ל"ו זאת אומרת וכו' דאי ס"ד תחילת היום קונה העירוב אי אמר ערוב לי בזה אמאי לא אמר כלום ע"כ נשמע לכאורה דאפשר לצמצם לידע הרגע כלות ביה"ש דאל"כ אף אי תחילת היום קונה עירוב י"ל דלכך אין עירובו עירוב דלא הי' סעודה הראוי' לו בתחילה כי לא ידע שכבר עבר ביה"ש. אמנם יש ראי' דתחילת היום קונה עירוב לא מיקרי תחילת היום רק מעת שידוע בוודאי שאין עוד ממנו ביה"ש ואי אפשר לצמצם באמת נתאחר להבא בשם תחילת היום עד שידוע בוודאי שהחל להיות מן היום שבת כי סר כל ביה"ש וגם הנסמך להיות בספק שמא עודנו ביה"ש

באופן ג' ליישב קושית השעה"מ הנ"ל. דכאן בתי' התוס' איתא בזה"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש הגמ' התם דילמא מיתרמי לי' סעודתא וכו' שאינו כן בר"ן לאלפסי מסכ' סוכה ד' י' ע"ב דשם איתא בזה"ל וכל הני לא דמי לסוכה וכו' שאני סוכה דמ"מ חייב למיכל בה מחמת שיהי' וכו' עכ"ל. הרי שאין מבורר שם שיהי' החילוק מצד דמוקצה מחמת מצוה שאני. רק משום דמ"מ חייב למיכל בה כו' כלומר כיון שחייב למיכל בה יהי' מחמת מה שיהי' ממילא יש כהקצאה וודאי דמה שאנו מחזיקים בביה"ש את הסוכה למוקצה אינו משום ספק יו"ט רק משום שצריכין את הסוכה למיכל בה אי אתרמי סעודתא ולכך לא הוי כמוקצה מחמת יום שלעבר (ויעוין חידושי הריטב"א לסוגי' ד' מ"ו שכ"כ כדעת הנ"ל שיש מחלקים כמש"כ התוס' בסוכה ויש מחלקים סתם בין מוקצה מחמת מצוה ובין שאר מוקצה רק שהוא הוסיף עוד סברא דמוקצה מחמת מצוה ודחינוהו בידים שאני יעוי"ש. עכ"פ מובן שתי' התוס' כאן אינו ע"ד תירוצם במס' סוכה) ולכאורה יש מקום עיון כשגזרו חכמים על פירות הנושרין מן האילן שמא בלקיטתו תחת האילן ישכח ויעלה ויתלוש מן האילן אם בכלל הגזירה הי' לאסור גם בביה"ש מטעם זה דאם נתיר בביה"ש ללקוט הפירות שתחת האילן שנפלו מאליהן שמא ישכח ויעלה ויתלוש מן האילן עצמו בביה"ש ויכשל בס' איסור מלאכה דאורייתא ואשר שתחילת גזירת חכמים הי' גם על ביה"ש הי' סברא לומר דדמי מוקצה דירה למוקצה דסוכה דכשם דלגבי סוכה כיון שצריכין סוכה דאי אתרמי לי' סעודה ובעי למיכל בגווה אף דחיוב אכילה הוא משום ספק יו"ט מ"מ המוקצה שבא מחמת זה אינו כמוקצה מחמת יום שעבר כס' לענין פירות הנושרין להכי ס"ד שתחילת גזירה שגזרו חכמים הי' גם על ביה"ש שמא יעלה ויתלוש באילן עצמו ושפיר הוי מצי למימר שהוקצה שעי"ז הוא כמוקצה וודאי אף בביה"ש. אמנם אחרי שמצינו בכמה מקומות שלא חשו חכמים לאיסור רק משום חשש מכשול וודאי איסור דאורייתא אבל חשש ספק איסור דאורייתא ל"ג נראה פשוט לומר דבעצמו הגזירה שגזרו חכז"ל על פירות הנושרין מחשש שמא יעלה ויתלוש בוודאי לא היתה נשתמע רק על יום שבת ויו"ט ולא גם על ביה"ש שבין שבת וחול או בין ערב יו"ט וחול וביה"ש עצמו אינו אסור מצד גזירה דתלישה