ברוך שאמר כו

כזית בכדי אכילת פרס לא"ד א"כ מסתבר טפי לאוקמי אטעכע"ק כיון דיש בו טעם כזית וכמבואר בתשו' הרשב"א והוא אסור עכ"פ דילפינן מבבב"ח ואת משרת לרבוי בנזיר למלקות דמלקות אי אפשר למילף דאין עונשין מן הדין. וק"ל: מסכת ביצה

דף ב ע"ב יעוין במלחמות להרמב"ן שמקשה לדעת הר' אפרים דסובר דהיכא דשחט תרנגולת ביו"ט אחר השבת ומצא בה בצים גמורים אסורין דא"ל מאתמול גמרי. אמאי לא הקשו בגמ' דגזור משום יו"ט אחר השבת שהם אסורין ספק דאוריי' וכו' וכ' עוד השיבו עליו רבים שפי' זו האתקפתא נגזור משום הנך כו' ע"כ אינו ביו"ט דעלמא דהוי לי' גזרה לגזרה כו' יעוי"ש. ואחרי שלא נתעוררו רבים מהקדמונים רק על קושי' שני' צ"ל דס"ל דאפשר סובר ר' אפרים דמשום איסור שאסור מספק אפשר אין הכרח לעשות משמרת ולכן לא שמו לבם לדחות דעת ר' אפרים מחמת קושי' הראשונה של הרמב"ן. וא"כ יש לתרץ גם קושי' שני' דהנה מצינו כמה פעמים דראו חכמים לגזור גזרה לגזרה. ועיקר הקושי' לשיטת ר' אפרים מנ"ל להקשות נגזור משום הנך כו' דילמא לא ראו חכמים לגזור בכאן גזרה לגזרה. ונ"ל דלשיטת הר' אפרים יהי' קושיית הגמ' בממנ"פ. דע"כ מוכח לדידי' או דעושין משמרת וגזירה אטו בצים שאסורין מצד ספק. או דראו חכמים לגזור באיסור זה גזירה לגזירה. דלכאורה קשה אמאי אסורה ביצה שנולדה בשבת בגזירה אטו שבת אחר יו"ט. דמהראוי שלא יהא איסור דאורייתא בנולדה בשבת אחר יו"ט אף דאיסור הכנה דאורייתא דהא מה שראוי ביו"ט ליומא מכין לעצמו וממילא מותר גם בשבת שלאחריו. ולדעת ר' אפרים אין ראי' דיש הכנה במה שגרם הגמר שיהי' הלידה ביום שלאחריו (כמבואר בהרמב"ן ובהרא"ש) רק הגמר בעצמו הוי הכנה. ולכך אסור אף הנמצא במעי התרנגולת. והא ביו"ט שקודם לשבת היתה הכנת הגמר ליומא דיכול לשחוט התרנגולת ולאכלה וכיון שהועיל הגמר ליו"ט ליכא איסור הכנה לשבת. וצ"ל או דאסור בשבת אחר יו"ט משום ספק דילמא הי' הגמר סמוך לערב ביו"ט הקודם דאז לא היתה תועלת הכנה ליומא דהא סמוך לערב ל"ש הואיל ואי מקלע כו' וכמבואר במס' פסחים ד' מ"ו תוס' ד"ה רבה אמר אינו לוקה וצרכי שבת אינם נעשים ביו"ט לרבה רק משום הואיל והוי' ספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ יהי' הוכחה דמשום איסור שמצד ספק עשו משמרת לאיסור בשבת דעלמא או דצ"ל דבאמת דבשבת אחר יו"ט אינו אסור רק מדרבנן אטו יו"ט. אחר השבת. ועכ"ז אסרו שבת דעלמא אטו שבת אחר יו"ט הרי דגזרו חכמים באיסור זה גזירה לגזירה. א"כ מקשה הגמ' שפיר נגזור משום הנך דמתילדן כו' ואין לומר דלא גזרינן גזירה לגזירה א"כ שבת דעלמא תשתרי דהא בשבת אחר יו"ט אינו אסור רק משום גזירה. ואין לומר דאסור מספיקא כנ"ל ועשו משמרת לאיסור שאסור מספק א"כ נגזור משום הנמצאות בתרנגולת ביו"ט אחר שבת דאסור ג"כ מספיקא. וק"ל

דף ב ע"ב בסוגי' דהכנה. הנה המחנה אפרים פסק בצים גמורות במעי אמן ביו"ט אחר השבת אסורות מדאורייתא ותפסו עליו א"כ למה הוצרך הגמ' להקשות על רבה לגזור משום הנך דמתילדין ביומיהן וכו' ליפרוך לגזור משום בצים גמורות ביו"ט אחר שבת. ונ"ל לתרץ דהנה הרמב"ן רוצה להתיר בצים גמורות ביו"ט אחר שבת דכל כמה דלא מתילדין הוי כאבר ועיקרה של התרנגולת. והנה לכאורה אפשר לומר דמיתלי תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' בסוגי' זו דהכנה התוס' סברו הא דאסר רבה בצים ביו"ט אחר שבת משום דמאתמול גמרו לה דהא גזירת הכתוב הוא דדבר שהוכן משבת ליו"ט אסור דאין שבת מכין ליו"ט אבל רש"י לא פסק כן דרש"י ס"ל דהטעם הוא מטעם מוקצה כדיליף רבה מכאן בפסחים דהך ביצה הוא מוקצה דאותה הכנה של התרנגולת לא מהני לביצה הואיל ואין שבת ויו"ט גומר לביצה וא"כ לא הוכנה הביצה בע"ש והולך ונגמר בשבת והכנה הוי בשבת ולא מהני' דבעינן כל סעודות שבת ויו"ט שיהיו מוכנים מבעוד יום של חול וא"כ לא הוי שום הכנה להאי ביצה ואסור וא"כ לפי"ז שפיר אמרי' דהיכי דנמצא במעי אמן דעדיין היא בגופה של התרנגולת וכי היכי דהתרנגולת אינה מוקצה גם היא אינה מוקצה אבל אי אמרי' כפי' התוס' דהטעם דביצה אסורה משום שנגמרה בשבת וא"כ באמת נוכל לומר דבצים גמורות ג"כ אסורות. והנה לפי שיטת רש"י השקלא וטריא לפי ס"ד דרבה יליף מהכא דמוקצה דאורייתא וא"כ האיך יליף מהכא דמוקצה דאורייתא וצ"ל דס"ל הטעם דביצה אסורה משום מוקצה וא"כ בצים גמורות שאוסרים דהוי כגופם של תרנגולת אבל לפי האמת דרבה הדר בי' וצ"ל דמוקצה לאו דאורייתא וצ"ל הטעם הוא דבצים אסורות משום גזירת הכ' כפי' התוס' הנ"ל דביצים גמורות אסורים ודוק היטב כי נכון הוא

דף ג' ע"ב בגמ' מיתיבי אחד ביצה כו' בשלמא לרבה כו' מקשה מהרש"א הא גם לרבה ביו"ט דעלמא אינו אסור רק מדרבנן גזירה אטו יו"ט אחר השבת גם הרא"ה מקשה כן ומתרץ כתי' מהרש"א דהברייתא מיירי ביו"ט אחר שבת. ודוחק דהא סתמא קתני. ולכן מיאן הרשב"א במשמרת הבית בתי' הנ"ל ועיקר תירוצו שם כמו דגזרינן ביו"ט דעלמא לגבי וודאי אטו יו"ט אחר שבת כמו כך גזרו לגבי ספק. אמנם לפי"ז ק' דלמא לר' יצחק ור' יוסף גזרו ג"כ בספק פירות הנושרין משום תלישה ואם כי יש לדחות זה עכ"פ קשה להבין לסברת הרשב"א יהי' כל סד"ר לחומרא היכא דאיסורייהו משום גזירת איסור דאורייתא דספיקו לחומרא א"ו דלא גזרו רק משום וודאי איסור דאורייתא ולא משום מה שאסור בדאוריי' רק משום ספק א"כ נשאר הקושי' גם לרבה. ונלע"ד דהנה לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דספק איסור