ברוך שאמר כה

בארץ דמבואר ברמב"ן דגם איסור ערלה ושארי איסורים הותרו בשעת כיבוש (ויעיין בז"ר בדרשותיו) (ויעיין ביע"ד ד') ומתרץ כיון דא"י מוחזקת הוי התבואה כמו שלל ישראל דלא הותרה כדאי' בחולין ד' י"ז. אמנם שם בר"ה ד' י"ג בתוס' מבואר דהעכו"ם הי' להם זכי' במה שזרעו. ומפרש בט"א דהוי כמו ישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות דאמרי' במס' גיטין ד' מ"ז טבל וחולין המעורבין זה בזה. א"כ לפי"ז בתוך כל כזית מתבואת הארץ הי' לעכו"ם זכי' בהם וזה הוי שלל של עכו"ם ולא נאסר משום איסור חדש רק החלק שיש לישראל מחמת שא"י מוחזקת נמצא לא הי' כל השיעור כזית של איסור אמנם מה שהי' להם מתגרי חו"ל דאינו כלל משלל הכיבוש הי' כולו איסור. אבל קשה דאדרבא טוב הי' שיאכלו מעבור הארץ ולא ידחו באכילתם רק איסור ח"ש במה שיש לישראל זכי' באותו כזית אשר לא הותרה בכלל ואכלת שלל אויביך ולא מה שתגרי עכו"ם הביאו להם שהי' כל כזית של איסור. א"ו צ"ל לר"ע דלא הותר רק אם אין לו מה יאכל א"כ נסתר תי' הרמב"ן. וצ"ל דסובר דנטל"פ מותר. ולכך לא הוצרכו להגעיל כלי סיחון ועוג דסתם כלים של עכו"ם אינם ב"י וכנ"ל. ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל וק"ל ובזה תירצתי קושית העולם על הירושלמי הנ"ל עפ"י מה דאיתא ביומא ד' פ' ובתמורה ד' ט"ז דשכחו שיעורין באבלו של משה עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו א"כ לא הי' באפשרי לאכול מאיסור חדש עפ"י דחי' כיון דלא ידעו השיעור כזית הן אם יאכלו יותר או פחות מהשיעור יכשלו באיסור חדש. ונ"ל לפי המבואר במס' חולין ד' ק' ברש"י סתם אכילה בבת אחת. וידוע דברי הגמ' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מן ב' זיתים א"כ בוודאי ליכא לספוקי על שיעור האיסור שיהי' יותר מב' זיתים דא"כ לא משכחת סתם אכילה בבת אחת. א"ו דעיקר הספק הי' מן פחות מכזית עד ב' זיתים ולא יותר. לפי"ז הי' להם לאכול ב' זיתים דהא בתוך הב' זיתים מה שיש לנכרים חלק לית בי' איסור חדש דמותר מטעם שלל אויביך וליכא איסור רק בזית אחד שהישראל זוכה מחמת א"י מוחזקת ונדחה מפני הל"ת ואף אם שיעור האיסור פחות מכזית בטל העודף מין במינו בתוך הרוב של היתר. היינו מה שמותר מחמת של עכו"ם ומה שמותר מטעם דחי' העשה. עפ"י הדברים הנ"ל מיושב קושי' המפרשים לשיטת הרמב"ם מאי מקשה הגמ' בחולין על ר' ירמי' השתא קדלי דחזירי אשתרי כו'. דהא לא הותר רק אם אין לו מה יאכל די"ל דעיקר הוכחה לחלק כן מכח קושי' הנ"ל מ"ט לא אכלו מעבור הארץ. אמנם לה"א דבשעה שהותר שלל עכו"ם אף לכל ישראל הותר בלא"ה ל"ק דהא גם מה שקנו מתגרי עכו"ם הותר אז בכלל היתר חדש שהי' בשלל של א"י. ובענין הנ"ל פירשתי דברי הגמ' מס' נזיר ד' ל"ז אמר לי' אביי ממאי דהאי משרת להכי הוא דאתי דילמא ליתן טעכע"ק הוא דאתי ולאביי מעיקרא לא קשי' לי' מאי דקאמר רב דימי וקא מותיב לי' כל הלין תיובתא הדר א"ל ליתן טעכע"ק בתר דשני לי' א"ל כו' ולכאורה אינו מובן תי' הגמ' דעיקר הקושי' נצבה. אף לס"ד דאביי דאמרי' בכל איסורין היתר מצטרף לאיסור קשה מנ"ל דהא משרת איצטריך לטעכע"ק. ונ"ל בפשיטות לפי דברי הר"ש בפ' ב' דטבול יום דאביי סובר כר"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ לכאורה מוכח דהיתר מצטרף לאיסור דא"כ מ"ט לא אכלו מעיקרא מעבור הארץ. וא"ל משום איסור חדש. הא בכזית מצה ליכא ח"ש של איסור דהיינו חלק הישראל דחלק העכו"ם מותר מטעם שלל אויביך א"ו דהיתר מצטרף לאיסור. לזאת ממילא אמרי' דמשרת קאי אהיתר מצטרף לאיסור משא"כ לרב דימי דסובר דל"א היתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין ע"כ סובר דח"ש אסור מה"ת ולכך ל"ל הוכחה מויאכלו מעבור הארץ א"כ שפיר קשה דילמא משרת קאי אטעכע"ק. ואם נאמר דאביי סובר דח"ש אסור מה"ת י"ל בפשיטות לפי המבואר בתשו' הרשב"א ששקולין הן היתר מצטרף לאיסור וטעכע"ק. דלכל אחד יש סברא מה שאין באידך ודלא כסברת התוס' בנזיר ד' ל"ז בד"ה טעם כעיקר מנ"ל כו' דטפי מסתבר לאוקמי אטעכע"ק יעיי"ש. ולדברי הרשב"א צ"ל דעיקר הקושי' טכ"ע מנ"ל דיותר מסתבר לומר דקאי אטעכע"ק ונילף כל האיסורין ממנו מלאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור והוי נזיר וחטאת שני כתובים וממילא נזיר דקיל היתר מצטרף לאיסור. משא"כ בשאר איסורים. וצ"ל דגזירת הכתוב הוא. משא"כ לס"ד דאביי דאמרי' בכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור אין סברא יותר אטעם כעיקר ואדרבא יש סברא יותר לאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור כיון דעכ"פ יש בלא"ה ח"ש איסור. ולפי דברי הנ"ל עלה בלבי לפרש דברי התוס' בחולין ד' ק"ח בד"ה מבבב"ח מ"ט לא גמרי' כו' וא"ת דהכא משמע דנפ"ל לאביי טעכע"ק מבבב"ח ואילו בפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינים פליגי ר"ע ורבנן למר נפ"ל טעכע"ק ממשרת ולמר מגיעולי עכו"ם ואביי דאיירי בההיא סוגי' משמע דידע לההיא ברייתא ויש לומר דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו עכ"ל. ולכאורה יפלא דאכתי קשה לס"ד דאביי. ונ"ל דלכאורה כמו זר נחשב דברי הר"ש הנ"ל דאביי אינו סובר דח"ש אסור מה"ת מה דלא מצינו בשום מקום דיסבור שום אמורא מלבד ר"ל דח"ש מותר. לכן נ"ל דלפי הטעם דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי ומבואר באריכות בש"א דהיינו תוך כדי אכילת פרס כה"א דעלה בדעת אביי דכזית בכדי אכילת פרס לענין צירוף לאו דאורייתא ל"ש ח"ש לאצטרופי ומותר ח"ש רק לר"א דדריש כל אסור ח"ש מריבוי דכל. ולפי המבואר במפרשים דלכך יש סברא לומר דמשרת קאי אהיתר מצטרף לאיסור כיון דידעינן בי' בלא"ה איסור. נכון לומר יותר שקאי ע"ז מלחדש איסור בטעכע"ק. מעתה י"ל דר"ע ורבנן אזלו לשיטתייהו לפי המבואר לעיל ד' מ"ג ע"ב תוס' ד"ה מ"ט דדריש כל כו' דגם ר"ע דריש כל א"כ לשיטתי' ח"ש אסור לכך סובר דמסתבר לאוקמי משרת על היתר מצטרף לאיסור משא"כ לרבנן דלא דרשי כל וחזי לאצטרופי לא שייך לאותו הו"א