ברוך שאמר כג

היא זו בהקדש הא אפי' באיסור קל ל"ב ז"א דהחומרא היא שהיו עושין כעין דאורייתא כנ"ל ודו"ק

דף למ"ד ע"ב תוס' ד"ה ישראל מכרו לנכרי תימא לר"י לאביי וכו' ודילמא נמי וכו'. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה האחרונים מקשים על דברי הגמ' אא"ב למפרע הוא גובה שפיר אלא לרבא וכו'. ומוקי אליבא דרבא כשהרהינו אצלו הא אליבא דאביי נמי צריכים לומר בשהרהינו אצלו דאל"כ אכתי תקשה רישא דמתני' נכרי שהלוה לישראל כו' מותר בהנאה אע"ג דלמפרע הוא גובה מ"מ חיוב האחריות הוא על הישראל והוי כפקדון של נכרי ביד ישראל והאחריות על הישראל דעובר עליו (יעיין בעה"מ ובמלחמות ופ"י) ונ"ל דלעיל בפ"ק ד' ה' קאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגנב או מיתביד וכו' כדילכון דמי הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כמ"ד אלא למ"ד כמ"ד מאכ"ל ומשני לא ימצא וכו' ולכאורה קשה היכא מוכח מלא ימצא דכממון דמי דילמא קרא דלא ימצא מיירי בפקדון דקיבל עלי' אחריות ואונסי' ולדברי רבא בסנהדרין ד' ע"ו גזילה מדחייב רחמנא באונסין אוקמא ברשותו דהוי כשלו ועי"ש דקאמר הא יש לו דמים ונאנסו חייב כוונתו כנ"ל מדחייב באונסין בוודאי אוקמא רחמנא ברשותי' והוי שלו וא"כ שפיר קאמר קרא ל"י דהוי כשלו ממש מכח חיוב אונסין ולא מצד גול"מ אלא י"ל דהא הגמ' כאן אזלא אליבא דרבא ורבא לשיטתי' דקאמר התם בסנהדרין דלכך יש לו דמים ונאנסו חייב מ"ד כשואל ומצד דכל הנאה שלו ולא מצד דהוי כשלו ממש וא"כ הכא גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו חיוב אחריות על ישראל דאם יוגנב החמץ יהי' חייב לשלם החוב ולא דהחמץ הוי שלו מכח חיוב אחריות דאין האחריות על החמץ רק על החוב ולא הוי רק גורם לממון דכח החמץ נפטר מן החוב. ואביי ס' דבר הגול"מ לכמ"ד אפי' לגבי חמץ דאיהו מוקי קרא דלא ימצא וכו' בקיבל אחריות אונסין עליו והוי שלו ממש מצד חיוב אחריות אונסין וכדברי רבא בסנהדרין ולא מדין גול"מ ולכך קאמר הגמ' שפיר אא"ב למפרע הוא גובה שפיר אע"ג דחיוב אחריות על ישראל אפי' באונסין מ"מ מצד אחריות אונסין לא הוי שלו ממש דהא חיוב אחריות אינו על החמץ בעצמו רק שמחויב לשלם אם יוגנב ולא הוי האחריות רק גול"מ ואביי ס"ל לאו כמ"ד ולכך לא מוקי בשהרהינו אצלו רק אליבא דרבא. אלא דלפי"ז קשה ע"ד הגמ' ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה לישראל על חמצו עובר למ"ד התם עובר הכא אינו עובר הא מ"ד דעובר ר"מ ולר"מ דבר הגורל"מ כמ"ד ושפיר קאמר דשווין וכו' דעובר הישראל אע"ג דלמפרע הוא גובה מ"מ חיוב האחריות על הישראל והוי גול"מ ולכך עובר דכמ"ד אליבא דר"מ ול"ל דא"ל טעמא מצד חיוב אחריות עובר א"כ אמאי נקט שנכרי הלוה ולמה לא נקט פקדון דאם הפקיד נכרי אצל ישראל עובר מצד חיוב אחריות. ז"א דרבותא אשמעינן דאם הי' נקט פקדון הו"א דמצד חיוב אונסין הוי כשלו וכדברי רבא בסנהדרין וכן אביי ס' כמו שפירש לעיל ולכך נקט הלואה לאשמעינן דמצד גול"מ נמי חייב ועובר. וצ"ל דקו' הגמ' אינו אלא לרבא דאמר מצד חיוב אונסין לא הוי כשלו שפיר מק' אימא סיפא ול"ל דמצד הגול"מ עובר ומצד חיוב אחריות דא"כ אמאי נקט הלוואה לינקט פקדון דהא נמי אם ינקוט פקדון נמי יהי' מוכח דמצד חיוב אונסין הוי כשלו לדברי רבא ולשיטתי' בסנהדרין ד' פ"א וא"כ ל"ק אליבא דאביי רק הקושי' דלימא כתנאי. ובכללי הש"ס מפ' הגמ' דלימא כתנאי דלמה להו לאמוראים לאשמעינן דין זה הא תנאי פליגי וידעינן הדין מהתנאים וא"כ הכא דרבא מוקי דפליגי בדר"י ולכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה דפליגי בלמפרע הוא גובה כדי שלא יטעו לומר כרבא. ודו"ק כי נכון הוא

דף לא ע"ב תוס' ד"ה ואם אמר הגעתיך עובר וכו' לאביי רישא מיירי כשפדאו ק' דהנה הר"ן מק' לאביי דמתני' מיירי בלא הרהינו ולכך נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר משום דלמפרע הוא גובה נימא הואיל ואי בעי פדי לי' כדאמרינן גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עלה ותי' דלא אמרי' הואיל אלא היכא שאינו מחוסר רק דיבור אבל הכא מחוסר מעשה הוי וא"כ הכא קו' התוס' במקו"ע לאביי דאמר למפרע הוא גובה גבי נכרי שהרהין פת פורני אצל ישראל אמאי אינו עובר ואף דמיירי שפדאו עכ"פ נימא הואיל וא"ב לא יפדה הנכרי וא"כ כל ימות הפסח נימא הואיל גבי פת פורני א"כ אמאי אינו עובר דהכא לאו מחוסר מעשה הוא. ונ"ל דגם הרש"י אינו מובן בד"ה ר"מ אומר עובר אם נהנה אמאי לא מפרש כפשוטו עובר בב"י (ועיין במהרש"א) וי"ל דלכאורה הוי תרתי דסתרי אהדדי דאמאי אמרי' אם למפרע הוא גובה דישראל עובר בב"י אם הלוה לנכרי על חמצו הא אם עבר בב"י וה"ה דאסור בהנאה ולא בא כלל לידי גוביינא א"כ ל"ש למפרע הוא גובה (כמש"כ בס' קצוה"ח) אלא דז"א דאם אמרי' דיהא מותר בהנאה וממילא בא לידי גוביינא שייך למפרע הוא גובה ועבר עלי' בב"י וממילא יהא אסור בהנאה והוי ב' הפכין בנושא א' והוי ככל תרתי דסתרי אהדדי דפסקי' לחומרא (וכעין זה כ' התוס' לעיל ד' כ"ו ב' ד"ה עלה עלי' זכר) ואסור בהנאה וממילא לא בא לידי גוביינא ואינו עובר בב"י ולכך פרש"י דאם למפרע הוא גובה הכוונה דעובר דקאמר ר"מ היינו אם נהנה אבל בב"י אינו עובר וכנ"ל וא"כ קו' התוס' שפיר מיושב גבי פת פורני. אע"ג דלמפרע הוא גובה אינו עובר דקתני בברייתא הכוונה דאינו עובר בב"י אבל באמת אסור בהנאה הוא וק"ל. ונכון הוא

סוגי' דהאוכל ת"ח בפסח הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כ' וז"ל עוד אבאר לך במס' מכות כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלינו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי העצים ושיעורו אפי' דמי העצים אינו משלם. ולא נאמר נחשב החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה. לפיכך אינו משלם אפי' דמי העצים עכ"ל. ולכאורה י"ל למה צריך