ברוך שאמר יט

דקוצר לשחת כו' קודם ר"ש. אימתי כשהתחיל עד שלא הביא שליש כו' דמשמע כשהתחיל קודם שהביא שליש שיכול לקצור אף משהביא שליש וכו' ונ"ל לתרץ דמר"י לא מצי לאקשויי דלכאורה קשה על הא דפריך בגמ' לעיל והרי תרומה וכו' עיי"ש בתוס' ד"ה מערבין בזה"ל משמע דהקושי' היא למ"ד מצות לאו ליה"נ וק"ל למה לא פריך הגמ' אליבא דר"א דאמר ל"י איה"נ במשמע מהמשנה בקידושין ד' נ"ח ע"ב המקדש בתרומות ומעשרות ה"ז מקודשת ואפי' ישראל וכו' אלמא ל"י לאו איה"נ במשמע ואליבא דד"ה. ונראה לתרץ דהנה בירושלמי כתב אהא דאמרי' אם אכל זר חצי שיעור מן התרומה חייב ומק' הירושלמי מ"ש תרומה משאר איסורין ומאי תורה חדשה בתרומה וכ' בירושלמי דהו"א ממאי דנפקא לן דח"ש אסור מה"ת מכל חלב אפי' ח"ש והו"א היכא אסור ח"ש דוקא דומיא דחלב אבל תרומה דלא דמי' לחלב דאין איסורו נוהג אלא בזרים לא ולכך כ' דאפי' ח"ש אסור דהו"א דח"ש מותר לזרים. ונ"ל לומר לכאורה דלר"מ דיליף כל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה מנבילה שפיר אמרינן כ"מ שנאמר ל"י איה"נ במשמע. אבל לר"י דיליף מאותו דכתי' בטריפה נוכל לומר דהיכא מיעטה תורה דווקא בלשון אכילה הנאמר כגוונא שהיא דומי' דטריפה שאינו נוהג בכל לא משמע איה"נ והבן וא"כ מתורץ הקושי' הנ"ל דלא פריך מהא דמקדש בתרומות ומעשרות דהא הקושי' הכא ע"כ אליבא דר"מ דלר"מ לא מצי לאקשויי דליתסר תרומה בהנאה דהא לדידי' אין משמע תרומה איה"נ דהא לא דומי' דטריפה הוי כנ"ל וע"כ אליבא דר"מ הוי וא"ש דהא במתני' דקידושין תנן התם תו"מ אפי' מעשר שני ור"מ ס' שם בקידושין דהמקדש במעש"ש א"מ וע"כ דמתני' לא אתי' כר"מ ולא מצי להקשות ממתני' דקידושין כנ"ל. ולפי"ז מתורץ קושיית מהרש"ל דהוכרחו התוס' להביא ראי' מר"ש ולא מר"י דהא יליף מאותו וא"כ אין איה"נ נוהג אלא באיסור השוה בכל וכיון דס' ר"י דאי מתחיל לקצור קודם שהביא שליש יכול לקצור אף אחר שהביא שליש והוי חדש הותר מכללו ושפיר מותר בהנאה, ולכך מייתי התוס' ראי' מר"ש דס' בקידושין חשב"ע אסור מה"ת וע"כ ס' כר"מ דילפי' מנבילה וכ"מ שנאמר ל"י משמע איה"נ ואפי' אינו שוה בכל ומקשה שפיר

רש"י ד"ה שנזדמנו דיש סתירה בדבריו דבתחילה כ' דלא מצריך להפקירו משמע דוקא אם כבר עלה במצודתו דכבר זכה בו הוא דא"צ להפקירו משמע דאם בא לדרך ונזדמנה לו דאסור ליקח. ואח"כ כ' דאסור לחזור אחריהם משמע דוקא לחזור אסור אבל מצאם בדרך מותר ליקח ובתחילה כ' דוקא עלה למצודתו והרמב"ם לא כ' אם עלו רק מצאם בדרך וק"ל

והרי חמץ וכו' ומשני התם דאמר קרא לא יהי' לך שלך יהי' וכו'. והקשו תוס' דלא נכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה מקמי האי קושי' פריך הגמ' והרי שרצים וכו' ומשני חזקי' טעמא דידי נמי מהכא. ולכאורה קשה דהא בדגים לא כ' ל"י אלא לא תאכלו ואפ"ה כ' לכם דמשמע כר"א. ונ"ל דהנה הספרי כ' דמיהי' דרשינן לרבות תערובתו ולכאורה הי' נראה ס' לומר דבדגים דהא צירן שלהן מותר מד"ת א"ו מיהי' הו"א דדרשינן בדיעבד יהי' אסור להכי כ' רחמנא לכם להורות דבדיעבד יהי' מותר אבל בשקצים דצירן שלהן אסור מה"ת וע"כ מיהי' דרשינן תערובתו א"כ ל"ל לכם אע"כ דל"י אפי' איה"נ במשמע והוצרך רחמנא לכתוב לכם. ולכאור' הי' נ"ל דהא ניחא למ"ד טעכע"ק דאורייתא דרשינן מיהי' לרבות תערובתו דהו"א כיון דצירן שלהם הוי רק זיעה בעלמא ואצטריך למכתב יהי' כנ"ל אבל אי אמרי' דטעכע"ק לאו דאורייתא וע"כ יהי' אתא לאורויי דאפי' בדיעבד אסור ולא מוכח דל"י אפי' איה"נ במשמע מדאצטריך גבי חמץ למכתב לך ול"ק קושית התוס'. ולפי"ז א"ש לישנא דריה"ג דאמר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דהכי מק' ריה"ג לר"י לדבריך שסובר טכע"ק לד"א משום דהריטב"א מסביר דברי ר"י שסובר מב"מ לא בטיל לא מטעם שהוא בתערובות וטעכע"ק אסור אלא משום דאמרינן דהאיסור הוא בעין ולא ידענא היכן הוא לכך לא בטיל ובאמת לא ס"ל לר"י טעכע"ק לד"א וממילא לא יליף לה איה"נ משרצים לכך הוצרך לכם דלא אמרי' דמיהי' דרשינן אפי' בדיעבד. וא"ל דיהי' אתא לאורויי אפי' תערובות מב"מ דהא מב"מ לאו מטעם תערובות הוא אע"כ יליף מחמץ בפסח ומלך דרשי' היתר הנאה וה"מ ס' חב"פ אבה"נ ומלך דרשי' שלך א"א רואה וכו' האי לך איצטריך לגופי' על דרש דלא יאכל וק"ל כי נכון הוא

בגמרא שאני התם דכ' לך. והקשו תוס' דלא יכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ונ"ל דלעיל. ד"ה לפי שנאמר לא יראה לך שלך אא"ר אבל א"ר ש"א וש"ג ובתוס' ד"ה אבל הק' הר"י מאורלייניש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרי וגבוה דמחד לך ממעטינין תרווייהו אע"ג דתלתא לך כתיבי. ובפ' כ"ש משמע דצריכו כולהו ובמנחות בפ' רבי ישמעאל ד' ס"ז ע"ב קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש. ונ"ל ליישב דלקמן ד' מ"ו ע"ב כ' תוס' ד"ה הואיל ואב"מ וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמר בפ' כ"ש ל"ח ע"א דמצת מע"ש אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחשבי' לי' כשלו. ועוד דאמר לעיל ד' ה' ע"א אבל א"ר ש"א וש"ג והא של גבו' נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עלי' וחי' שם בחד תי' דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני לה כו' יעי"ש. אבל נ' לחלק דבשלמא גבי חמץ של וכרי אין לו בו שום זכות אבל גבי חמץ ש"ג שהקדישו יש לבעלים בו זכות דאיתא במס' תמורה ובכ"ד הקדש ששוה מאה מנה שנתחלל על שו"פ מחולל דל"צ אלא למיפקע שם הקדש מיני'. אלא י"ל דכאן איירי בחמץ בפסח ואין לו בו שום זכות דהא אסור בהנאה ודמי לנכרי אבל גבי