ברוך שאמר יז

לעכב וכו' וראי' לזה מסוגי' דנדרים ד' פ"ה ע"א וכמובא שם בר"ן וכ' ע"ז היש"ש הנ"ל בזה"ל אבל מ"מ. בעיקר הדין שכ' הרשב"א הנ"ל דאדרבה שא"י ליטול בע"כ היכא שאסר עצמו בקונם דאע"פ שנאסרו עליו מ"מ אינן הפקר ויכול ליתנן לצדקה דאין שם טוה"נ ומה שנהנה מן המצוה הא קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכו' ול"ד לתרומות ומעשרות דל"ח אלא לכהנים ורחמנא קזכי להו הילכך היכא דאה"נ מכל הכהנים א"א ליתן לשום אדם ונעשה הפקר לגבייהו עכ"ל. ולכאורה נ"ל להביא ראי' ע"ד היש"ש הנ"ל מדאיתא בעירובין ד' ל' דאם אמר ככר זו עלי מערבין לו בה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. וקשה לי הא האי המערב צריך שיהי' לו חלק וזכות בזה שעירב ועיין עירובין ד' פ"ט וע"כ המערב לחברו ומדעת חברו צריך לזכות לו ע"י אחר במה שמערב עבורו וכיון שכן אמאי יהי' מותר לערב בככר שאסר על עצמו בקונם הא מי שאמר קונם נעשה הככר הפקר לאחרים ואין לו בו עוד שום זכות והוי כמערב בדבר שאינו שלו כלל. אמנם לדברי היש"ש הנ"ל א"ש דאף דאמר קונם לא נעשה הככר הפקר דהא יכול ליתנה לצדקה ולכל דבר מצוה שרוצה כנ"ל. אבל סברא זו אינה רק לענין קונם אבל לענין תרומה אם הי' הדין דמשעת הפרשה אסור בהנאה מקרא דכל זר ל"י קודש הי' התרומה יוצאת מכל וכל מרשות ישראל דלאותו ס"ד לא הי' יכולין לומר שיהי' לישראל זכות טוה"נ ליתנה למי שירצה או דהי' צ"ל דטוה"נ לאו כלום היא ואין לו בה זכות רק מצד נתינה משום דמצוה לאו ליה"נ. ודעת היש"ש הנ"ל אינו רק במי שאוסר נכסים ע"ע כיון דהנכסים בעצמם הן שלו אף אחר שאסרם ע"ע בקונם מ"מ לא הפקיען מרשותו ולא הפקירן כי אף שאסורים המה לו בהנאה מ"מ כיון שבידו לעשות בהם מצוה למה יפקירם אבל בתרומה אם היתה אסורה לישראל בהנאה והי' אסור ליקח לו אף פרוטה בטוה"נ ויצאה מרשותו ואינה שלו כלל וזכות מצות הנתינה שיש להמפריש אינו קרוי ממון וממילא אין להמפריש שום דין ממון וחלק וזכות שיהי' בו שום ממון בהתרומה שהפריש וכיון שאינו שלו כלל אינו מערב בו עירובי תחומין והוי כמערב באוכלין של אחרים שלא הקנו לו בהם שום זכות בגופם ואין עירובו כלום. ושפיר מקשה הגמ' והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין כו' כלומר כיון דאסור בהנאה לישראל ואסור לו להיות לו בה טוה"נ של ממון הרי אינו שלו כלל והאיך מועיל הנחת העירוב בתרומה שאין עלי' שם בעלים ומיושב קושית התוס' הנ"ל. אמנם עדיין קשה על קושית הגמ' והרי נזיר וכו' הרי אף אי יין אסור בהנאה לנזיר מ"מ שלו מיקרי דהא יהי' ראוי לו לאח"ז נזירתו ול"ש תי' הנ"ל ונשאר קושי' התוס' הנ"ל דילמא לכך מותר לערב לנזיר ביין משום שאין מערבין אלא לד"מ ומצוה לאו ליה"נ. וא"ל דקושית הגמ' היתה אמאי יהי' יכול הנזיר לערב ביין הא אין ראוי לו וא"ל דמיקרי סעודה ראוי' כיון דחזי' לאחרים ז"א הא אין בידו במשך נזירתו ליתן יינו לאחרים דהא היין אסור עליו בהנאה ונתינה לאחרים היא בכלל הנאה ושיקח אדם שלא ברשותו ג"כ א"י משום דהוי גזל גמור שהרי לא הפקירו הנזיר ונשאר ברשותו ולא יהי' מותר לו עד משלים נזירותו וכיון שכן אינו בכלל סעודה ראוי' לשום אדם בזמן קניית העירוב בעודנו נזיר ובכה"ג גרע מאילו מונח העירוב במקום שאינו יכול ליטלו משם ביה"ש שאין עירובו עירוב אף שהעירוב בעצמו הוא אוכל הראוי לאכילה כמבואר בעירובין פ"ג והטעם דבעי' שיהא העירוב ראוי לאכילה ביה"ש ואפשר ליישב בזה מה שיש לדקדק בדברי הגמ' דר"פ מתרץ בגמ' הקושי' מתרומה ולא שת לבו לתרץ תחילה שלא תקשה עדיין ממערבין לנזיר שנשנית תחילה באותה משנה. אך לפי הנ"ל י"ל שהי' אלימא לר"פ הקושי' מסיפא דמתני' ולישראל בתרומה דהא רישא דמתני' מערבין לנזיר הי' אפשר לתרץ דאין הטעם משום דראוי לאחרים רק משום הואיל ואי בעי מיתשיל וחזי' לי' ויעיין ברש"י שתפס טעם דהואיל ועיין במהרש"א ולטעם זה א"ש הא דאמרינן מערבין לנזיר ביין אף אם היין יהי' לו אסור בהנאה אפ"ה יכול לערב בו לנזיר דאי משום איסור הנאה הא מצוה לאו ליה"נ ואי משום דהעירוב צריך להיות של המערב הרי באמת היין שלו דאף שאסור לו בהנאה כ"ז נזירותו מ"מ נשאר שלו כ"ז נזירותו וכנ"ל ואי משום דבעינן סעודה ראוי' משום הואיל וא"ב מיתשיל עלה הוי סעודה ראוי'. אבל לישראל בתרומה אף דגם לגבי' ג"כ שייך הואיל ואיב"מ מ"מ אי יהי' אסור בהנאה לישראל לא יוכל לערב מטעם שאינה שלו ומחמת הואיל לא מקרי שלו כמסקנת רש"י בפסחים ד' מ"ח בד"ה אבל הכא וכו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל וא"ב מייתי ליה לרשותי' יע"ש שמוחק בסוגי' דכיצד מפרישין הגי' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ע"כ הק' מסיפא ולישראל בתרומה

ובדרך פלפול יש להוסיף עוד דר"פ שמקשה ולישראל בתרומה ור"א שהקשה מרישא דמתני' כ"א לשיטתי' אזיל בהקדם דברי הגמ' שבת ד' מ"ו ע"ב מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים לצורך שבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל כדר' פנחס משמי' דרבא דאמר ר"פ משמי' דרבא כל הנודרת על דעת בעלה נודרת וכ' רש"י בר"ה ואמאי מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעלה ליתסר משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמיזדקק לה בעל וד"ה על דעת בעלה ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עלי' שמיזדקק לה ביום שמעו וכו' יעוי"ש מלשון זה נראה דע"כ לא מתירין להפר ולהתיר בשבת אלא היכא שהי' זה ע"ד הנודר קודם ביה"ש. אבל אם לא הי' כלל ע"ד עד ביה"ש שיתיר נדרו הסברא נותנת דהוי מוקצה גמור כיון דלא עלה ע"ד כלל כל ביה"ש חרטת הנדר ורוצה בקיומו הרי בוודאי אסח דעתו מדבר הנאה. וא"כ ק' לכאורה למה אמרינן שם בעירובין דמערבין לנזיר ביין אליבא דסומכוס מטעם דהוי סעודה הראוי' לדידי' מטעם הואיל ואב"מ הא באמת אין דעתו של