ברוך שאמר טז

שור וחמור יחדיו ולא הוי מכח התועבה הזריעה מותרת. ונוכל לומר למאן דסבירא לי' בפ"ב דחולין אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ כשיתחיל לשחוט שור הנסקל עושה אותו נבילה ונבילה אין חייב בסקילה כגון שאם מתה הבהמה קודם הסקילה אין חייב לסקול אותה וא"כ הבשר של שוה"נ לא הוי בכלל כל שתיעבתי וכו' דהא לא בא מכח התועבה משום דהתחלת שחיטה עושה אותה נבילה ופטור מסקילה והו"א דמותר לאכול אם שחטו לאחר שנגמר דינו להכי כ' רחמנא לא יאכל דאפי' שחטו לאחר שנגמר דינו אסור וק"ל

תוס' ד"ה אותו אתה משליך לכלב וכו' והוי אסרינן יד עובר בהנאה כו'. ותמי' הא בחולין ד' ס"ח כ' להדיא בד"ה ובב"ש שרחם זה הוי מחיצה להתירו בשחיטה א"כ הוציא העובר את ידו תו לא הוי הרחם מחיצה והוי אינו זבוח ומהיכא תיתי נאמר שנאסר בהנאה וק"ל

רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה ל"ד היינו הנאה ל"ד ותוס' כ' דאף באכילה מותר מה"ת וצריך להבין טעם פלוגתתם ונ"ל דלרש"י הי' ק' קושיית התוס' דבתו"כ משמע דאסור אף בהנאה דאל"כ ל"ל מיעוטא ולכן כ' רש"י דאסור באכילה ושפיר צריך הוא בשריפה ולא חולין שנשחטו בעזרה דלכאורה יש להקשות דנילף לחשב"ע דאסור בהנאה מק"ו מערלה של"נ בה עבירה ומחמץ בפסח. רק אי אמרי' דחשב"ע מותר באכילה תו ליכא למילף הנאה מק"ו מערלה. דהנה התוס' בפ' כ"ה הקשו האיך מצי למילף מחמץ בפסח הא איכא למיפרך מה לחמץ שכן ישנו בשריפה. ותי' תוס' דהוא גופא נילף ועיין פסחים כ"ד ע"ב תוס' ד"ה אמרת ק"ו דכ' איסור אכילה לא מצי למילף בק"ו מערלה משום דאפ"ל חורש בשו"ח יוכיח וכו' יעי"ש. ולכך כ' רש"י דאסור באכילה וא"כ ליכא למילף איסור הנאה בחשב"ע מק"ו מערלה של"נ בה עבירה אסבה"נ חשב"ע שנעבדה בה עבירה אינו דין שיהי' אסור בהנאה וכ"ת מה לערלה שלא הי' לה שעה"כ חב"פ יוכיח הא איכא למיפרך פירכת תוס' הנ"ל מה לחב"פ שכן ישנו בשריפה והוי אמרי' דהיא גופא נילף בק"ו ולכך אצטריך מיעוטא דהוא למעט חשב"ע. ול"ל היא גופא נילף כתי' התוס' דהא איכא מיעוטא דהוא וא"כ נסתר הק"ו דמערלה ל"ל אה"נ דמה לערלה שלא היתה לה שעה"כ ול"ל חב"פ יוכיח דהא איכא למימר מה לחב"פ שכן טעון שריפה ול"ל היא גופא נילף דהא כ' מיעוטא דהוא ושפיר כ' רש"י דאסור באכילה ומיושב לשיטת רש"י קו' הרשב"א כמובן. רק לשיטת תוס' שכ' דאף באכילה מותר מה"ת ותו ליכא למילף מק"ו איסור אכילה דהא איכא למימר חשב"ע יוכיח וא"כ בלא"ה ל"ל מערלה. ומקשה הרשב"א שפיר ל"ל מיעוטא דהוא רק לרש"י עדיין קושי' התוס' במקו"ע דהא בנזיר משמע דמותר אף באכילה. ונ"ל דבאמת גבי חשב"ע איכא ג' איסורין. איסור זביחה. ואיסור אכילה ואיסור הנאה. וממילא אם איסור זביחה איכא איכא ג"כ איסור אכילה כדמשמע מתוך פרש"י ד"ה ור"מ שכ' אתה זובח ואוכל דמשמע דאכילה תלי' בזביחה. ובקידושין ד' נ"ד לא נקט רק זובח ולא אוכל וא"כ שם בנזיר דפריך הא קמייתי חולין בעזרה וע"ז משני חולין בעזרה ל"ד דמשמע דהזביחה מותר ממילא גם באכילה מותר וק"ל

הצל"ח מקשה דילמא מיירי באוכל פחות מכשיעור לשיטת הרמב"ם סי' י"ב מהל' אכילה שיעורין לא נאמר לב"נ וא"כ שפיר עבר הישראל על לאו דלפני עור אבל לאו משום לאו דל"ת דגבי דידי' לא נאמר משום אמ"ה. ותי' הצל"ח דאף דאיירי בחצי שיעור מ"מ קיימ"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ואי משום דליכא מלקות בח"ש הא על לאו דלפני עור נמי ליכא מלקות ודבריו צריכין ביאור דלא משני כלום דתירוצו הוא דאף דח"ש הוא מ"מ איסור איכא דדוקא גבי שאר איסורין א"ל חצי לאצטרופי דבהדי' אמרינן בחולין ד' ק"ג. ע"ב דחלקו מבחוץ פטור א"ל ליישב דהטעם דחלקו פטור הוא משום דאין לך בו אלא חידושו דהא אמ"ה חידוש הוא דגידין ועצמות מצטרפין יעי"ש בגמ' וזה דאמרינן דגידין ועצמות מצטרפין נפקא לן מיתורא דקרא מלא תאכל כדפרש"י שם בחולין ד' ק"ב ד"ה במשהו וכו' עד דלהכי פלגינהו קרא וכו' אבל אי אמרינן דל"ת דאמ"ה יהי' אסור בהנאה אצטריך קרא למיסר בהנאה דמקרא דאך בשר בשדה טרפה לא הוי ידעינן איסור הנאה דמקרא זה ילפינן לאסור במ"ה ובמ"ה הוא בכלל בשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו כדאי' בחולין ק"ב וא"כ לס"ד דגמ' דאמ"ה אסור בהנאה לא מוכח דמצטרפין משהו בשר גו"ע ובעי כזית בשר לחוד וא"כ ליכא כאן חידוש כלל וחלקו מבפנים נמי חייב כמובן וא"כ שפיר תי' הצל"ח דגם כאן א"ל הך סברא דחזי לאצטרופי וק"ל

עוד קשה באותו ענין דאי ס"ד דאמ"ה אסור בהנאה הול"ל דאמ"ה אינו נוהג בב"נ דאי משניתנה בסיני דילמא לישראל בלבד נאמר והא דנישנית למילתי' נישנית להורות איסור הנאה באמ"ה בדמה דכתיב גבי במ"ה וודאי קאי על איה"נ דהא אותו פסוק קאי גם על איה"נ באמ"ה וע"כ מותר בהנאה דהא אי במ"ה דישראל נפקא לן מבשר בשדה וכתיב גבי' בהדי' לכלב תשליכון אותו לא ידעינן איסור הנאה דע"כ מותר בהנאה דהא נפקא מבשר בשדה כנ"ל וצ"ע

עוד קשה על הטור והלח"מ פ"ט מהל' מלכים ד"ה ח"ש מאמ"ה אסור מה"ת. וק' דהאיך ס"ד דאמ"ה אסור בהנאה דהא מן פסוק ובשר בשדה טרפה וכו' שיצא נמי בכלל במ"ה ועלי' קאמר לכלב תשליכון אותו וקאי נמי על בשר מן החי וק' הא במ"ה הוי ח"ש מאמ"ה והרי אמ"ה אסור בהנאה והאיך כתבה התורה לכלב תשליכון וצ"ע

דף כג ע"א תוס' ד"ה מערבין וכו' ולא פריך הכא אליבא דמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. ולכאורה הוא דחוק דמה"ת להקשות על ר"א ממאן דס"ל מערבין לדבר הרשות הא אנן קיימ"ל א"מ אלא לד"מ. ונ"ל דקושי' הגמ' קאי לכ"ע בהקדם דברי היש"ש בב"ק פ"ט סי' ס"א שמביא דברי הרשב"א האוסר הנאת פירות על עצמו רשאין אחרים ליטול אותן בע"כ וא"י