ברוך שאמר יד

בעין רק שנשתנה טעמו מותר ונוכל לומר דמקודשת ולפי"ז א"ש סיגנון הגמ' דלכתחילה פריך הגמ' ומותר בהנאה פשיטא ומשני ל"צ שחרכו קודם זמנו ומותר בהנאה לאח"ז אבל לאחר זמנו אם חרכו אסור בהנאה וע"ז פריך הגמ' שפיר עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ומשני ל"צ לשד"ר סד"א דאם חרכו בשעות דרבנן יהי' מותר ותהי' מקודשת קמ"ל כיון דלאח"ז הוא אף בשעות דרבנן אינה מקודשת דחרכו לאח"ז אסור וכדר"ג א"ר דאמר דהמקדש מו' שעות ולמעלה א"מ הא יכולה להנות ממנו ע"י חירוך אע"כ דגם בשד"ר אסור ומתורץ שפיר קושיית המהרש"א דהא זה לא נשמע ממתניתין דלעיל וק"ל

בגמרא דאר"ג כו' המקדש וכו' ופרש"י מתחלת שש. וק' דהא כ' המפרשים דהא דאסרי' ס' חמץ דרבנן ולא אמרי' סד"ר לקולא כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דהא חמץ דרבנן מותר לאחה"פ ולפי"ז ק' כאן דחי"ק לא הוי אלא חשש חמץ ואמאי אסור בשעות דרבנן הא סד"ר לקולא ואין לומר כנ"ל דהא אי משהה לה עד אחר שעה ששית הוי ספיקא דאוריי' ואסור אחה"פ ותו לא הוי דשיל"מ וצ"ע

תוס' ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל. וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת כו'. והקשה השעה"מ בפ"ה דהאיך יעלה על הדעת לומר דבהנאת חמץ יהי' כרת וא"כ ישאר קושית תוס' חולין ד' כ"ה דל"ל קרא דהנפש לרבות השותה ת"ל דחייב על השתי' מצד הנאה ותי' דעל הנאה ליכא כרת עכ"ל ואי נימא כדעת תוס' כאן בפסחים דיהא כרת על הנאה א"כ מיותר הקרא דהנפש. ונ"ל דבמכילתא איתא דהנפש אתיא דחייב דווקא כשהוא, בנפשו ובדעתו פרט לאונס וכפרש"י להדיא בפ' בא וא"כ לכאורה ק' האיך ילפינן מהנפש לרבות השותה דילמא בא להורות על כ"ז שהוא בנפשו וי"ל דהנה התרה"ד כ' דמותר לכתוב בחוהמש"פ בדיו של חמץ ולא חיישינן דילמא משכח ויטול הקולמס לתוך פיו ויטעום טעם חמץ דאפ"ה מותר דהוי שלא כד"א אמנם היינו דווקא לענין אכילה אבל לענין הנאה אסור דאין חילוק בין כדרך הנאתן לשלא כדר"ה (חסר איזה תיבות) וא"כ א"ש דלס"ד של התוס' כאן דעל הנאה נמי איכא כרת א"כ קרא דהנפש פרט לאונס אבל לפי המכילתא דעל הנאה ליכא כרת לא בעינן למעט אונס דבל"ז פטור באונס דהוי שלא כדר"ה (חסר איזה תיבות) שפיר הוי משמע בפי' קרא דהנפש למעט אונס דהוי שלא כד"ה חסר הסוף

דף כב ע"א וע"ב רש"י ד"ה אותו אתה משליך לכלב כו' ומדאצטריך קרא למשרי כו' דאי לאו אותו הו"א קרא למצותי' אצטריך כו' ועיין ברש"י לקמן ד"ה ור"מ דנפקא כ' רש"י בזה"ל בשלמא פרט היתר בטרפה אצטריך לגופי' למפרט בי' היתר משום דאי לאו דפרט בי' היתר הו"א ליתסר בהנאה וק' אמאי לא קאמר רש"י למצותי' צריך וכו'. ונ"ל לתרץ דהנה במכילתא כ' דטריפה גמרינן דמותר בהנאה מנבלה מק"ו ומה נבלה שמטמא במגע ובמשא מותר בהנאה טריפה דאינה מטמא במו"מ לכש"כ. ועיין בתוס' ד"ה אותו דמביא בשם הר"י דאורלינ"ש דאיצטריך לכלב תשליכון אותו דהו"א דנילף מקדשים דאסורים בהנאה לכן נאמר לכלב תשליכון אותו להיתר הנאה. ולפי"ז ניחא דבשלמא לעיל אליבא דר"י צריך רש"י למימר דלכלב תשליכון צריך למצותי' וא"ל דצריך משום היתר הנאה הא ילפינן מיני' מק"ו דנבילה לכך קאמר רש"י דלמצותי' צריך. אבל לקמן ברש"י ד"ה ור"מ ע"כ מוכרח לומר שצריך להיתר הנאה. וא"ל דילפינן מק"ו מנבילה. ז"א דהא ר"מ יליף כל איסורין שבתורה מנבילה דיתורא הוא דק' הא לאו יתור הוא דאי לאו דכתיב היתר בנבילה הוי ילפינן טריפה דאסור בהנאה מקדשים והדר ילפינן נבילה מטריפה לאסור בהנאה מק"ו מה טריפה שאינה מטמא במו"מ נבילה לכש"כ. לכן הוצרך רש"י לומר דלכלב תשליכון אותו איצטריך להיתר אבל לא אליבא דר"י דלא נפק כל איסורין מנבילה וממילא ילפינן טריפה מנבילה ולמפרט היתר בטריפה ל"צ. לכך הוצרך רש"י לומר למצותי' צריך כנ"ל ודו"ק היטב

ד"ה והרי גיד כו' כשהותרה כו' דהא אי אמרי' כשהותרה כו'. צ"ל דאמרינן אחע"א דאל"כ איך תוכל לומר כשהותרה הא איסור נבילה אינו חל על איסור גיד וק' דא"כ מאי משני כשהותרה כו' הא לפי ס"ד דגמ' דגיד יהי' אסור בהנאה איסור נבילה לא יוכל לחול על איסור גיד הא הוי קל על חמור דנבילה מותר בהנאה ואפשר לומר כגון דנעשה נבילה במעי אמו שבאו איסור גיד ואיסור נבילה בב"א ואי אמרינן דגיה"נ אינו נוהג בשליל אפ"ה חל איסור גיד על איסור נבילה דאיסור גיד חמור דנוהג בב"נ וק"ל

הרמב"ם ז"ל פ' כר"א. ופ' דגיד מותר בהנאה. ופ' דאין בגידין בנ"ט. ומק' עליו דאם פ' דאין בגידין בנ"ט ליכא לשנויי כשהותרה נבילה הותרה גם היא א"כ קו' הגמ' במקומה עומדת והרי גיד והרמב"ם ז"ל פ' כר"א ופ' דגיד מותר בהנאה. ונ"ל דהנה הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו סי' קפ"ז כ' דאף דאמרינן באכילה נכלל גם הנאה. מ"מ אם נלקה על אכילה תו לא מלקין על הנאה בפ"ע דאכילה היינו הנאה ולכך לוקה על אכילה משום דנהנה מן האיסור והיכי דנהנה בלא אכילה לוקה על הנאה וא"כ מיושב שפיר דשפיר פ' כר"א ופ' דאין בגידין בנ"ט וא"כ למה חייב על אכילה לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל דעל אכילה חייב משום דנהנה וכאן נמי משום גיד ליכא הנאה באכילתו אלא כעץ בעלמא הוא דהא פ' דאין בגידין בנ"ט. וא"כ ל"ל דחייב על אכילה משום הנאה אלא משום גזה"כ וא"כ שפיר פ' דגיד מותר בהנאה ופ' דאין בגידין בנ"ט. ואין להקשות א"כ מאי פריך כאן הגמ' מר"ש דסובר אין בגידין בנ"ט. י"ל דלר"ש לשיטתו שפיר פריך דר"ש סובר כ"ש למכות וכ' המהרש"א והמהרש"ל דר"ש ס' דאף שלא כדה"נ חייב וא"כ בגיד חייב על אכילתו משום הנאה ושפיר פריך אף דס' אין בגידין בנ"ט מ"מ חייב על אכילה משום הנאה דאיתהני שלכדה"נ ובזה י"ל כמה דברים שהק' הראשונים על הרמב"ם ז"ל שנעלם מהם דבריו