ברוך שאמר יג

שלפי ס' הרא"ש יש איסור באכילתו מצד שאחשבי' מ"מ כ"ז שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת אכילה ולכך מותר בהנאה. ולכאורה ס' זו מוכרחת דהא בחרכו לאח"ז אף שנפסל מאכילת כלב מחויב לבערו והטעם משום דכבר חל עליו איסור חמץ ותו לא פקע כמש"כ הר"ן פ"א ע"ב בפת שעיפשה. אבל בחרכו קו"ז א"צ לבער משום דהוי כסרוח מעיקרא שאין איסור חמץ מתחיל לחול עליו. וק' דהא להרא"ש גם בחרכו קו"ז יש אזהרת לאו על האוכלו מטעם אחשבי' וכיון דמקשינן ביעור לאכילה מהראוי שיהי' חיוב ביעור גם בחרכו קו"ז דהא מיד כשיגיע פסח חל עליו אזהרת אכילה א"ו כסברא הנ"ל כיון דאיסור אכילה אינו אלא מטעם דאחשבי' ע"כ כ"ז דלא אתי' לכלל אכילה הוי כאינו עומד לאכילה ולא חל עליו עדיין שם איסור. אמנם ראי' זו יש לדחות דס"ל דאף שאסר הרא"ש בחרכו קו"ז באכילה מ"מ מודה דליכא כרת באכילה זו וההיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ אינו אלא בחמץ שיש כרת באכילתו כדכתיב אך ביום כו' כל אוכל וכו' וכמש"כ הפ"י ריש פרק א"ע דזה טעמו של ר"ת שפי' שם דאלו עוברין היינו מעל השלחן דאסור באכילה ואינו מחויב השבתה דאף דאיתקש השבתת שאור וכו' מ"מ לא שייך הך הקישא בדבר שאין חיוב כרת באכילתו אבל לדברי הפ"י שם בשיטת רש"י והרמב"ם והריב"א דלמידין מהיקש הנ"ל חיוב ביעור לחמץ שאסור באכילה ואף דאין בו א"כ יש מקום להוכחה הנ"ל לשיטת הרא"ש שמדבריו ריש פ' א"ע נראה שלא הכריע בהחלט דברי ר"ת נגד דעת רש"י שם

ודע דלכאורה יש להוכיח מדברי רש"י כס' המ"ל הנ"ל דלכאורה צ"ע לפי שיטת רש"י ד' י"ב ע"ב דלר"י ב"ח בשריפה הוא בשעה ו' דעדיין מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר. ועיין פ"י שמביא ראי' מירושלמי ומכילתא דלר"י מדאורייתא חמץ בשריפה קודם זמנו כדי שיהא מושבת בזמנו. וק' למה צריך שריפה הא די בחרכו קו"ז דכיון שנחרך קודם זמן איסורו תו לא חל עליו איסור וכשנשרף אפרו מותר אף אם לא נשרף לגמרי רק שנחרך עד שבטל טעמו ומראיתו וכו' ע"כ שאינו מפרש כפי' התוס' דמיירי שנפסל מאכילת כלב ומכש"כ כאן שנתבטל טעמו ומראיתו דמותר בהנאה וכדאי' לקמן בפת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם וכלב יכול לאכלה מטמא ט"א ונשרפת עם הטמאה בפסח הרי אף דנפסל מאכ"א דינו בשריפה וכדאי' שם גם בברייתא קמייתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקו ולחמיע בו כמה עיסות וכו', י"ל דשאני דין ביעור מדין אכילה והנאה. דלענין איסור אכילה אף דנפסל מאכ"א לבד תו ל"ש איסור אכילה אבל לענין ביעור תלוי בנפסל מאכילת כלב כדין טומאה דאין תלוי' באכ"א רק בנפסל מאכילת כלב (ועיין תוס' בכורות כ"ג ע"ב) ד"ה ואידך שכ' דיש ס' לחלק בין דין אכילה לטומאה יעוי"ש כנ"ל דיש חילוק בזה גבי חמץ בין איסור אכילה לדין ביעור וטומאה היכי דסרוח מעיקרא וגם דלא נפסל רק מאכ"א תו לא חייל עלי' טומאה מ"מ פת שעיפשה בכה"ג חייב בביעור משום דראוי לחמיע בו כמה עיסות אחרות ומחמת זה אתי בכלל סרוחה מעיקרא כיון די"ל לשיטת רש"י דחרכו קו"ז חייב בביעור רק שמותר בהנאה מחמת שפקע מיני' שם אוכל כי אבד טעמו ע"י חירוך דלא שייך בי' א"א דגם איה"נ ל"ל בה כס' המל"מ הנ"ל אבל מחיוב ביעור לא פקע לכך לא אמרו רק חרכו קו"ז מותר בהנאה. ומיושב בזה מה שהקשיתי על רש"י מהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה. והמעיין בדברי הקדמונים ימצא שם מבואר לפשוט דגם בחרכו יוכל לחמץ עיסות אחרות כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וליישב דברי רש"י הנ"ל נראה מדברי' דחרכו הנזכר כאן לא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו שלא יקשה ע"ז מפת שעיפשה לקמן ד' מ"ה דכ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו מחויב לבער מוכרח לכאורה לחלק כמש"כ בין אה"נ ובין ביעור. אבל יש לדחות דס"ל לרש"י שיש חילוק בין חרכו ובין פת שעיפשה דהיכא שעיפשה עוד טעמו בו רק מצד העיפוש נפסל מאכ"א אבל לפ"ד הרש"י בחרכו נתבטל ע"י החירוך טעמו ומראיתו. ועדיין צ"ע כי לא מצאתי בהמחברים מזה. והקו' הראשונה הנ"ל הכריחני להחזיק בס' הראשונה שלדעת רש"י יש חילוק בין הנאה ובין ביעור כנ"ל. ודו"ק כי נכון הוא

שם ל"צ שחרכו קודם זמנו וכו' פי' תוס' כגון שנפסל מלאכול לכלב והר"ן כ' דוקא חרכו קו"ז שנפסל מאכילת כלב תו לא חל עליו חיוב חמץ אבל היכי שחל עליו איסור חמץ תו לא פקע מיני' עד דשרף לי' לגמרי. והנה הר"ן פ' א"ע כ' דדוקא גבי שאר איסורים מועיל אם נפסל מאכילת אדם אבל גבי חמץ אינו מועיל אם נפסל מאכילת אדם הואיל וראוי להחמיץ בו כמה עיסות. וק' לפי שיטת רש"י לעיל ד' י"ב ע"ב דבשעה ו' הוי מצות שריפה וא"כ היאך מותר לחרכו הא מבטל מצות שריפה. ועכצ"ל דחירך הוא שריפה וא"כ אף לאח"ז איסורו יהי' מועיל חירוך ואמאי כ' הר"ן דאינו מועיל חירוך עד שישרוף לגמרי בשלמא לשיטת ר"ת ניחא דכ' דלא אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא תוך פסח ולכן א"א לומר דמותר לחרוך ול"צ שריפה דא"כ ל"ש תשביתו ורחמנא אמר תשביתו ואין זה אלא תוך פסח הלכך לאח"ז אסור לחרוך אבל לשיטת רש"י דקודם זמנו צריך לשרוף ואמאי מותר החירוך קודם זמנו ועכצ"ל דזה הוי כמו שריפה וא"כ אפי' לאחר זמנו יהי' שרי לחרוך וק"ל

בגמרא עבר זמנו כו' פשיטא כו' תוס' ד"ה עבר זמנו בסה"ד ונראה דפריך פשיטא וכו' יעוי"ש במהרש"א שהקשה אמאי מתרץ בגמ' ל"צ לשעות דרבנן הלא זה ג"כ מוכח ממתניתין דלעיל יעוי"ש ונ"ל לתרץ ולפרש בסיגנון אחר דברי הגמרא דהנה הריטב"א ז"ל בקידושין ד' נ' על מתני' המקדש בערלה אינה מקודשת מקשה אמאי א"מ הא שרי להנות מאפרן דקיימ"ל כל הנשרפין אפרן מותר ותי' דאפרן הוא דבר חדש ע"כ. ומעתה י"ל דאם חרך החמץ. דחמץ הי'