ברוך שאמר יב

לאחה"פ דהא כל דבר שמותר בהנאה כל זה"פ ולא עבר עליו כלל אב"י אין לאסור אכילתו לאחה"פ דהא חמץ גמור שעבר עליו הפסח אינו אסור רק משום קנס משום שעבר על ב"י והכא שהי' מותר להשהותו אין בו איסור כלל. אבל תוך ימי הפסח אפשר שמודים לס' הרא"ש שאסור באכילה. גם בלא"ה אינו מובן לכאורה לשון הרא"ש מש"כ אלא בהנאה קאמר משום דלאו אורח ארעא למיכל פת חרוך. הא לשיטת הרא"ש אכילה אסורה משום כשאכלה אחשבה. וטעם זה דלאו אורח ארעא למיכל אינו רק לשיטת הסובר דחרכו מותר אף באכילה וק' למה לא הזכיר בגמ' על חרכו רק שמותר בהנאה. וצ"ל כיון דאין דרך לאכלו לא הזכיר אכילה כ"א הנאה שרומז לזה וכמש"כ הר"ן לתרץ לשיטת הסובר דבחרכו אף באכילה מותר. אבל הרא"ש שסובר דבאמת אסור באכילה. לא הוי אפשר למינקט רק הנאה. וליישב כ"ז אקדים דברי הב"ח באו"ח סי' תמ"א שהביא דעת הרא"ש הנ"ל מש"כ דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כ"א מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור. והק' הב"ח דמאי נפ"מ באכילה דידי' וכי אילו אכל עפר חייב בתמי' ובמס' שבועות ד' כ"ב ע"ב אמר רבא שבועה שלא וכו' ואכל עפר פטור וכו' ויעיי"ש שמתרץ בדוחק. ולפענ"ד צ"ל שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל לאכילת כלב מ"מ לא נפקע מיני' שם חמץ. והא דמותר בהנאה הטעם כעין המבואר במל"מ פ' י"ד מהל' מ"א אבל בדברים אסורים שנפסלו ממאכל אדם י"ל שמותרים בהנאה משום כיון דאיה"נ מאכילה הוא דקיימ"ל כר"א דכ"מ שנאמר ל"י ל"ת אחד א"א ואחד אה"נ במשמע וכאן דליתנייהו באכילה מותרים גם בהנאה. וס' הרא"ש אף דמסתמא ליתנייהו בכלל אכילה דהא אין דרך ב"א לאכלו וא"כ ליתנייהו גם בכלל איה"נ מ"מ אם יזדמן אדם שמחשבו לאכילה ואכלו מקרי' לדידי' אכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיני' רק שלא הי' עליו שם אוכל מצד שאינו דרך אכילה והרי הוא אחשבי' לאכילה. וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בזה"ל דהא דאסרו הגאונים דלעיל חמץ שחרכו קו"ז לאכילה. היינו משום דמחשבי' לאכילה לא איפסל לדידי' מאכילת אדם וכש"כ מאכילת כלב. וכ"מ בפשיטות לשון אשר"י לעיל יעו"ש. הרי שעיקר סברתו שבעת שרוצה לאכלו אחשבי' לאוכל וחל עליו איסור אכילה רק אי אפשר להתיר בחרכו רק בהנאה דאי לא אכיל רק מיתהני מיני' לא אחשבי' לאוכל כלל כיון דלא אפשר למיכל וכיון שאינו אוכל לית בי' איה"נ דאיה"נ במאכל אדם אינו רק בדברים ששם אוכל עליהם וכאן שאין שם אוכל אף בהנאה מותרים. היוצא מזה שעצמית היתר הנאה בחרכו הוא מטעם שאין עליו שם אוכל ממילא גבי מורייס שיש שם אוכל על כולו וגם הפת שנשרף ונתן לתוכו נאכל עם המורייס הוא גם עליו שם אוכל ונאכל הוא ואסור גם בהנאה בלא אכילה דהא כל מאכל חמץ אסור בהנאה וגם אסור להשהותו בפסח וכשעבר והשהה לאחה"פ אסור גם בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח, וכ"ד הרא"ש והר"י אברצלוני לאסור המורייס לאחר הפסח בהנאה. ולפי"ז מש"כ הרא"ש ועוד וכו' כוונתו דהיתר הנאה הוא מטעם דלא אפשר למיכל ולכך אינו בכלל שם אוכל. אבל במורייס דלא שייך טעם זה דהא שם אוכל עליו דדרכי' למיכל אין להתיר הנאתו דחמץ הוא וגם שם אוכל עליו אצל כ"א זו דעת הרא"ש. אבל ס' י"א היא דחרכו מותר מטעם כיון דנפסל מאכילת כלב פקע מני' שם חמץ ואף דאפשר לאכלו אח"כ בתערובות המורייס לית לן בה כיון דאינו חמץ כלל ולדידי' גם באכילה תה"פ ליכא למיסר מטעם אחשבי' וכס' הב"ח הנ"ל. וכ"נ מלשון המג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד במש"כ בזה"ל לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו רק בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל. דאי אמרת כיון דחרכו אפי' ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עלי' דא"כ הול"ל מותר באכילה לאח"ז. א"כ כוונתו דלדעתו צ"ל דהטעם בחרכו הוא משום דפקע מיני' שם חמץ ולא שייך למיסר אכילה מטעם דאחשבי' דמה בכך דאחשבי' לאוכל הא אינו חמץ ומהראוי שיהי' מותר אף באכילה כנ"ל כן ביאור כוונת המ"א ובזה סרה מעליו השגת אחרונים בספריהם. הן אמת שלכאורה יש לפקפק על דרך הנ"ל דלכאורה ל"ש סברא הנ"ל כ"א כשאין גוונא לחייב על אכילה דהיינו בכל האיסורים שנפסלו מלאכול לכלב ולאדם והאוכלו פטור דלא אמרינן סברת אחשבי' בשאר איסורים ולכך מותר מדאורייתא אף בהנאה דכיון דאיה"נ נפ"ל מל"י וכאן דל"ש לאו דאכילה גם איה"נ ליכא. אבל גבי חמץ לסברת רא"ש הנ"ל אף דנפסל מאכילת כלב מ"מ דנין האוכלו דאחשבי' ושוי' אוכל וממילא שייך גם בחמץ כזה אזהרת אכילה ומה"ת יהי' מותר בהנאה דהא כאן ל"ש ס' הנ"ל. וליישב זה אקדים מה דאיתא בחולין ד' קי"ג ע"ב המבשל חלב בחלב ח"א לוקה וח"א אינו לוקה וכו' מ"ד אינו לוקה ס"ל אין איסור חל על איסור דאיה"נ לא חשיב איסור מוסיף וכן פסקי' להלכה דלא לקי על אכילה. ומקשים כמה מחברים הא בבב"ח לוקין אף שלא כדר"א והוי בב"ח איסור מוסיף לגבי חלב שמצד איסור חלב הי' מותר שלכדר"א. וליישב קושי' זו י"ל כאן שאין דרך ב"א לאכול שלא כדר"א ולאו להכי עומדת הוי כאילו עדיין לא חל איסור זה על אותה חתיכה ולכן לא מקרי מחמת זה מוסיף. והוא כעין שאמרו בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ומפורש בדברי הפליתי סי' ס"ב שהכוונה דכאן אף בלא אזהרת אמ"ה לא היתה עומדת הבהמה שתאכל אברים אברים ע"כ ל"ש לומר שחל אמ"ה על הבהמה בחיי' דהא אף בלא אזהרת התורה לא הי' האדם עושה כזה לחתוך אמ"ה לכן לא חשבינן אותו איסור אמ"ה אלא מעת הזמן שנחתך אמ"ה כן למדתי מדברי הפליתי סי' הנ"ל כ"כ י"ל באיסור שאסרה תורה אף שלכד"א מ"מ כיון שאין שום אוכל עומד להאכל שלא כד"א וכ"ז שאינו נאכל לא הוי כעומד לכך לא מקרי איסור מוסיף מחמת זה דהא אף בלא איסור תורה ג"כ אינו עומד לאכילה שלכדר"א והוי כאילו עדיין לא חל עליו איסור לענין שלכד"א. ולפי"ז י"ל ס' המ"ל הנ"ל גם בחרכו דאף