ברוך שאמר יא

מסכת ברכות ז"ל מעלתו

דף י"ג שם בגמרא מצות צריכות כונה עכ"ל וכ' רש"י ז"ל ותקשה לרבא כו' עכ"ל וק"ל דילמא שאני הכא דכתיב שמע. ותדע דאל"כ תקשה דרבא אדרבא דאמר כאן בעמוד ב' הלכה כר"מ עי"ש אבל נראה פשוט דכונה האמורה כאן היא כונת הלב להבין מה שמוציא מפיו והנרצה במה דאמרי' מצות צריכות כונה היא שתהי' הכונה לשם מצוה והכל נכון. כתבתי זה מפני שראיתי רבים מהגדולים לא הרגישו בזה כמו בעל צדה לדרך כו' עכ"ל

ועתה ישמע מעלתו הצעת דעתו. לפי דעתו קשה למה כתב רש"י בד"ה בקורא להגיה כו' דאפילו לקריאה לא נתכוין שהיא לתמי' בעיני התוס' כאשר יראה בד"ה בקורא להגיה הי' לרש"י לפרש בפשיטות שכיון שקרא להגיה יכול להיות שלא הי' לו כוונת הלב להבין מה שמוציא מפיו לכן תני במתניתין אם כיון לבו ועל תוס' ג"כ קשה כנ"ל. והנה ראיתי בספר צל"ח שמתרץ כן קושיית התוס'. ולפ"ד נתכוון רש"י לזה במ"ש לקריאה לא נתכוין ר"ל שלא כיון לפירוש המלות. וכמה רב גוברי' לעייל פילא כו' גם לא שת לבו לעיין בפרש"י בר"ה ד' כ"ח ע"ב שכתב ד"ה קורא להגיה אף קריאה אין כאן אלא מגמגם ע"כ הרי שעיקר סברת רש"י כיון שהי' מגמגם אין בו תורת קריאה. וכן מבואר מדברי חידושי הרשב"א בד"ה בקורא להגיה שכתב פירשו רב האי ורש"י ז"ל לפי שצריך לכוון מיהא לקריאה כו' דר"ל כוונה זו כנתכווין שומע לשמוע כו' שאינה כוונה גמורה כו' יעוי"ש. אבל לא מטעם העדר כוונת הלב. ובספר טורי אבן מפרש ג"כ שכוונת הגמרא בתירוץ בקורא להגיה היינו ולא הי' כוונת הלב והוא כנצב לריב עם הקדמונים ז"ל שנטו מפירוש זה

ומה שמקשה מעלתו מאי קאמר הגמ' ש"מ. בקושי' זו האריכו כבר הקדמונים ז"ל ויעיין מה שמתרץ בחידושי הרשב"א. והרמב"ן במלחמות בפ"ג דר"ה מיאן בכל התירוצים והעלה שמזה הוכיח האלפסי דהלכה דמצות צריכות כונה. ולכן בעינן בפסוק ראשון של שמע כונה שהוא עיקר הקר"ש ורבא שאמר הלכה כר"מ סובר ג"כ דמצות צריכות כונה ופלפולו של רבא עם אביי בר"ה ד' הנ"ל הוא רק אליבא דרבה. ובטורי אבן אחרי שמביא בקיצור דברי הרמב"ן כתב בזה"ל ואני תמה מה ענין זה לזה דהכונה דהתם קרא לה שם כונת הלב. והיינו שיכוין וידע ויבין הדברים שמוציא מפיו. ודבר זה תלוי בכונת הלב: מסכת פסחים

דף כ"א ע"א תוס' ד"ה ואי אשמעינן חי' משום דמצנעא לה כו'. הקשה הרשב"א היכי שרי וכו' הא אמרינן בפ"ק מה שמשייר יניחנה בצינעא וכו' ויהי' צריך בדיקה אחריו וכו' יעוי"ש ונ"ל דהנה לכאורה קשה לשיטת הסוברים דמתניתין נמי סובר דהבודק צריך שיבטל וק' על המתניתין דפ"ק ד' ט' ע"א אין חוששין שמא גיררה וכו' דא"כ אין לדבר סוף. דאמאי הא יש לו סוף ע"י ביטול וליתקנו שיהי' צריך ביטול. ונ"ל דהנה הקדמונים ז"ל הקשו כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ובדיקה הוא רק מדרבנן. ואמאי צריך לבדוק הא סד"ר לקולא. ותי' דהאי ספק ידיעה הוא וס' דרבנן לקולא לא שייך רק גבי מוקצה וכדומה. אבל הכא הספק הוא מפני שלא ידענו אם בבית הזה יש חמץ אם לאו בכה"ג לא אזלינן לקולא (ועי' ביור"ד סי' ק"י). ולכאורה י"ל היכן הצריכוהו חכמים לבדוק היינו דוקא במקום שמכניס שם חמץ דיש שם חשש חמץ אבל היכא דבדק כבר וודאי דא"צ לבדוק דמוקמינן הבית על חזקתו דהיינו חזקת בדוק ולפי"ז ל"ק קושית הרשב"א ז"ל דבשלמא לעיל שאנו רואים שגיררה חולדה קאמר דיניחנה בצינעא כדי שלא יהי' צריך לבדוק דהא עתה יהי' מקום שמכניס בו חמץ. אבל הכא דלא ידעינן אם החי' תכניס החמץ בהצינעא א"צ לבדוק ונכון הוא

ע"ב בגמ' ומותר בהנאה פשיטא וכו' ל"צ וכו' וכ' הרא"ש בזה"ל יש שרוצים לומר דלאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח. חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו. ואנן חזינן לרבוותא דאסרין לי' לאחה"פ דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערב ולשהויי לא. ומשום שחרכו נמי לא. אימר לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו. ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאח"ז אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל. וכ' האחרונים שהעולם מק' על דעת הרא"ש במש"כ ועוד דלא קאמר חרכו קו"ז מותר באכילה לאח"ז. הא גם היש אומרים הנ"ל מודים דאסור באכילה ולא שרי אלא בהנאה. ולדעתי קשה יותר דאף אם דעת היש אומרים שמותר אף באכילה מ"מ י"ל דע"כ לא שרי באכילה כ"א