ברוך שאמר י

ובכדי שלא להוציא הנייר חלק אעתיק עוד איזה חידוש טוב מה שמצאתי בכתב קדשו במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הבית דף ע' ע"ב בסוגיא דדייני גולה

בגמרא אם איתא דפרע מימר הוי אמר. צ"ע כי היכא דאמרינן אם איתא דפרע הוי אמר קודם מותו ה"נ נימא אם איתא דאתפסי' צררי לבעה"ב הוי אמר, דמ"ש זה מזה, וא"כ למה אמרו חכמים אפי' במלוה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, מאיזה טעם מחייבין אותו לישבע, דמ"ש מלוה מפקדון בזה, ולא מבעי' לפי הטעם שפרש"י ז"ל דלהכי ישבע נגד היתומים משום טענת פרעון גמור, ואביהון מצי לטעון אשתבע לי ודאי תיקשי למה יצטרך לישבע, נימא דאם איתא דפרע מימר הוי אמר וביותר תיקשי לפירוש הראב"ד ז"ל (שכתבנו למעלה) דמיירי שהיתומים באו בטענת עצמן ששמעו מאביהם שהחזיר ויש להם מיגו דא"ב אמרו נאנסו ת"י אחריות אביהם אפ"ה אמרו דייני גולה דהוי מיגו במקום עדים משום דאם איתא דפרע כו', וודאי קשה במה שכתבנו (למעלה בסמוך) מתוך זמנו דנאמן במיגו ואפ"ה גובה מיתמי בלא שבועה, והך טעמא דאם איתא שייך נמי אהתפסת צררי דמ"ש פרעון או דבר אחר המבטל שטרו ביד חברו, מימר הוי אמר קודם מותו בפני עדים לבטל השטר כסברת הראב"ד, ולמה מחייבי רבנן לישבע נגד היתומים הן במלוה והן בפקדון, ולמה אמרו ג"כ דייני גולה נשבע דהא לטעמם דס"ל אם איתא, לא שייך שבועה בשניהם במלוה ובפקדון. ונ"ל ישוב ברור ופי' אמת דמשום סברת וטעמא דאם איתא לבד לא היו דייני גולה מחייבי את היתומים להוציא מידן, אלא היינו טעמייהו בצרוף החזקה דשטרו בידו מ"ב דהיא חזקה אלימתא בפקדון עד שעלה בתחילה לומר דמשום זה לבד גובין מיתמי, ודחינן דכ"ע אית להו דר"ח ומשום זה לבד לא גבינן מיני' גופי' בחיים היכא דאמר החזרתי נאמן במינו, אבל אם מת ולא אמר בביטול השטר כלל מסייע להחזקה דשטרו בידו מ"ב ולהכי סברו דייני גולה דגובה כולו, וכ"ז שייך דווקא בפקדון דהך חזקה עצמו דשטרך בידו מ"ב הוי חזקה אלימתא, אבל במלוה חזקה זו קלושא, ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן במינו ובמש"כ התוס' וביארנו היטב למעלה, ואפי' למ"ד דא"צ לקיימו לאו טעמייהו משום דשטרו בידו מ"ב אלא כמש"כ התוס' בכתובות דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ולהכי מיגו דמזויף לא הוי מיגו כלל, או מפני הטעם השני פן ימצא העדים לקיימו ויכחישוהו העדים משא"כ היכא דלא שייך הני טעמי כ"ע מודים במלוה דנאמן במינו, דבמלוה אדם עשוי להניח שטרו ביד המלוה וכמו שמבואר הכא בתוס', ולהכי במלוה אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים ישבע דחיישינן יותר לפרעון והתפסת צררי, משא"כ בפקדון שאין אדם עשוי להניח שטר בטל ביד חברו ובצרוף טעמא דאם איתא המסייע להחזקה אלימתא ס"ל לדייני גולה שנשבע וגובה כולו, ואם יוקשה לנו עדיין אמאי ישבע אפלגא דפקדון, ודוחק לפרש דנשבע דאמרו דייני גולה קאי אפלגא דמלוה לבד, כבר כתבנו בסמוך כיון דמחויב שבועה אפלגא דמלוה וכי היכא דלא מרע לי' לדיבורי' שתבע על הכל מאחר דגובה הכל. ובזה פירוש האמת הנראה לי, יש ליישב במה שיש לדקדק בש"ס דמר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסוהו ולמה לן לברר לדחות הך סברא דאם איתא, בטעמא דאימור מלאך כו', הא די לנו לומר דדייני ארץ ישראל לא סברו כלל הך דאם איתא, וכי לא שמענו הרבה אנשים שמתים ונשתכחו מלבם לצוות הכל וכי בשביל זה יגבה מיתומים, א"ו הוא הדבר שאמרנו דבסברא דעלמא המסייע לחזקה דשטרו בידו מ"ב ודאי הוי חזקה אלימתא לגבות מהיתומים ולהכי נאמר בש"ס למצוא דחי' לאם איתא. דאימור מלאך המות הוא דאנסוהו "וזה ברור אמת". ועפ"י אלה הדברים ההכרחיים מצאנו מרגניתא טבא וברור במה שכתבו הטור והש"ע בסי' ק"ח בשטר עסקא אם היא תוך זמנו גובה מהיתומים כולו, ונתקשה הש"ך כיון דקיי"ל קולא לנתבע במיגו במקום חזקה דתוך זמנו, ה"נ כיון דקיי"ל דנשבע וגובה מחצה כר"ח דאביהן מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, א"כ ה"נ בתוך זמנו כיון דיש לו מיגו נאמן ולא גבינן נמי מיתמי ועיין משכ"ל בזה, ולא מצא הש"ך מקום מוצא מהש"ס, ולפי מה שכתבנו נאמנו דבריהם מאד, דהא חזינן הכא דסברו דייני גולה דגובה כולו משום דהך חזקה דשטרו בידו מ"ב היא חזקה אלימתא במה דמסייע לי' הטעם דאם איתא, ואפי' באו היתומים בטענת עצמם ויש להם מיגו דנאנסו ברשותם אפ"ה הוי מיגו במקום עדים לדייני גולה, ואפי' לדייני א"י דקיי"ל כוותייהו דגובה מחצה היינו משום דיש דחי' לאם איתא, דאימור מלאך המות הוא דאנסוהו, אבל בתוך זמנו דוודאי חזקה אלימתא היא דגובה מיתמי, ואף היכא דיש לו מיגו דאבעי לן וקיי"ל קולא לנתבע שנאמן במיגו מ"מ בצרוף הך חזקה דשטרו בידו מ"ב דשייך בפקדון וודאי לית דין ולית דיין דוודאי הוי מיגו במקום עדים וכ"ע מודים דאפי' במיגו לא מהימן הוא עצמו ומכש"כ דגבינן מיתמי ואין לנו ראי' ברורה יותר מזה, וצדקו היטב הגאונים ז"ל: ודו"ק: