שו"ת ברוך השם צט

תורה להמ"ד דנזקי טמון באש קמיבעי לי הנה הפשט הוא כך דהני שלשה הגבורים שהלכו לדרוש הדין וההלכה זאת מהסנהדרין שישבו בשער בית לחם והפלשתים חנו שם והיו השלשה האנשים ההם בסכנת מות ר"ל ולא היו רשאין לעשות כן למסור עצמם לסכנה על זה לידע דין א' וכהדין הידוע דיהרג וא"י רק על ל"ת אבל על עשה אסור ליהרג (עיין רמ"א יו"ד סי' קנ"ז סעי' א') והיינו גם על עיקר מ"ע דת"ת אינו רשאי ליהרג ומכ"ש עבור ידיעת דין א' היעלה על הדעת שימסרו למות רק הם הקדושים חבבו התורה הקדושה ביותר וחשבו חייהם כלא ממש וכאין וכאפס נגד הלכה אחת מד"ת ומסרו עליה ונהי שלא שייך לומר שחטאו בנפשותם ח"ו אדרבה ה' הי' עמם ונהג חסדו והצילם אעפ"כ מקובל מב"ד של שמואל שלא יאמרו הלכה משמן פן ח"ו יעשו אחרים ולא ינצלו ויאבדו נפשות בחנם וא"כ התם ע"כ מוכרח שלא ידעו מעצמן הדין דטמון באש דאל"כ למה הלכו לדרוש הדין מהסנהדרין אלא ע"כ לא ידעו וא"כ מסרו ללמוד לעצמן וא"כ איך זה שוב לדבריך הוי העונש אחרי שלדבריך עשו כדין כיון דאתה אומר שללמוד לעצמו ממית עצמו שפיר ולמה יענשו ואפילו אם תאמר דהרי הם למדו אח"כ גם לדוד המע"ה ואשר תרצה גם זה לכנות בשם ת"ת דאחריני מלבד מה שזה דחוק שזה נופל כשמלמדין לרבים לא ליחיד אחד כדוד. אלא עוד יותר דזה נופל רק כשהוא למד כבר אז אפשר לומר שילמד לאחריני אבל אם עדיין לא למד גם בעצמו איך יפול ע"ז שם ת"ת דאחריני כיון שנצרך לו מעיקרא ללמוד לגמרי לעצמו. ועוד איך תוכל לומר דבר חידוש כזה שת"ת דאחריני שבלתי ספק הכל יודעים שהוא יותר נכבד מת"ת דעצמו כדאמרו כ"ז למאן דתני אבל למאן דמתני ל"ל שיעורא וכהש"ס דהבאת בעצמך הא למיגמר הא לאגמורי וא"כ איך זה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דת"ת דילי' דקיל בכל מילי ימסור וימית את עצמו ות"ת דאחריני דחמירא ויקרה יענש כשמוסר עצמו. ואדרבה להיפוך ממש מצינו דאמרו גדולה ת"ת יותר מהצלת נפשות (עיי"ש בש"ס מגילה ספ"ק) והיינו דאחריני. ועוד אמרו ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה אשר זה נחשב מי שאינו מלמד מה שיוכל ללמד כאלו הורגם ח"ו. והמלאך אמר עתה באתי על ד"ת באתי שהיא דרבים גדולה מכל התורה כולה ועוד עד שתבא לדוחק כזה על ר' עקיבא מחמת חלקם בחיים שזה קאי על חיי העולם הבא. למה לא תאמר יותר בדרך הישר והפשוט שאדרבה מחמת שהקהיל קהלות ברבים רשאי הי' למסור עצמו ע"ז כמו שמותר למסור עצמו למען להציל נפשות רבות כידוע מאסתר. ואדרבה יש חיוב עוד למס"נ בזה להצלת נפשות רבות כן וכ"ש לת"ת דרבים שגדולה מהצלת נפשות ובלא"ה לא קשה מידי דבשעת הגזירה הרי על ערקתא דמסאני רשאין וחייבין למסור נפשן ומה קשה לפ"ז שוב על ר"ע שהי' שם גזירת המלכות שהיא שעת שמד ר"ל. ואדרבה מר"ע גופא מוכח שחייבין למס"נ על לימוד תורה דרבים וד"ל. ע"כ אומר אני שזה בלתי ספק שאם על ת"ת דעצמו תאמר דממית עצמו עליה ק"ו וב"ב של ק"ו על ת"ת דרבים דאחריני ורק האמת הברור דחלילה למסור נפשו על תורה דילי' רק ליראי ה' הקדושים אנשי השם אבל שאר אדם מישראל אינו רשאי לעשות יותר מחוקי התורה. והקושיא מעיקרא לא קשה מידי הלא אטו כן הפשט שממית במיתה ח"ו רק הגמרא קורא לחיי צער ועוני ממית פי' שמסגף ומענה את גופו ומניח חיי שעה והבלי הבלים של החיים הגשמיים ועוסק בחיי עולם וזה קוראין ממית (והוא לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג דת"ת) ועיין עוד ברמ"א ז"ל (ביו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"א אות באות) אבל למסירת נפש בפועל ממש ברגע אחת שיהרגנו ח"ו מי קאי ע"ז דאם תאמר כן איך זה יהי' עוד באוהל התורה הלא יקברנו בארץ וריש לקיש גופי' הא אומר זה דהי' קשה לו זה אדם כי ימות באוהל אם ימות איך זה יהי' עוד באוהל ופירש משום זה דהכוונה שממית עצמו ויושב תמיד באהלי של תלמידי חכמים א"כ הרי על כרחך אין זה מיתה לגמרי ח"ו אלא חיים גמורים והרי המשנה המפורשת ידועה לן יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. והכתוב ג"כ אומר אשר אנכי מצוך היום לעשותם. ובמתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי ואיך זה יעלה על הדעת שימית עצמו ולא ילמוד עוד. הירצה בזה. א"כ הרי אין שום סתירה כלל משני הגמרות דאמת כן הוא דאסור למסור עצמו למות על ד"ת ולא להשמיענו שאסור ליהרג זה א"צ לומר כלל. אלא פשוט דגם לבוא עצמו למקום סכנה כדי ללמוד עד"ת אסור קצת ולכן נענשו שם עפ"י ב"ד של שמואל הרמתי שלא יאמרו הלכה משמם בעבור שסיכנו בעצמם על לימוד תורתם לעצמם ודו"ק

סימן ע"ה

מה שכתבתי לב"א הרה"ג מוהר"ר יצחק הירש נ"י אודות הספק שנסתפק אם יהי' מהני לההורג הבעל שיהי' מותר לקחת האשה. וזה החלי

בדבר שהעירות בצדק שלא תדע אם יהי' מהני לההורג הבעל שיהי' יכול לקחת האשה כי הרי י"ל כ"מ דא"ר ל"ת אם עשה לא מהני והי' על דעתך שלא די שיהי' כן בישראל אלא גם בבן נח תרצה לומר כן. והגדתי לכבודך הרמה אז מה שהי' על דעתי כי הרי איך הוה אמינא לומר בדבר שרואין בעליל ובחוש שמה שעשה עשה ואין להשיב איך ס"ד לומר שלא יהי' מעשהו מעשה כמו איך ס"ד לומר שאלו בנה בית בשבת שתאמר דלא מהני ואין כאן בנין אחרי שאתה רואה בית לעיניך וה"נ אין לומר שיהי' כאלו חי אחרי שנהרג ודברי אביי ורבא נאמרו רק בדבר שיש יכולת לומר לבטל המעשה. והנה עתה נזכרתי דבר אחר בזה דהלא כמדומה לי שמפורש במשנה מפורשת שההורג הבעל גם במזיד יכול לישא אשתו של הנהרג. דהלא כן תנן (בש"ס יבמות ד' כ"ה ע"א) המביא גט ממדה"י דאדיבורי' סמכינן לא ישא את אשתו. מת הרגתיו ודלא ידעינן זה רק על פיו לא ישא. אבל בלא"ה דראו שהרגו ישא את אשתו דכן הולך כל הסוגיא שם דמחמת דעל עדותו בלבד אז יש לזות שפתים דיאמרו ששקר אומר שהרגו ורק מחמת כדי שישאנה אומר כן אבל היכא שבלעדו ידעינן שהרגו לא נאסר לו לישאנה. ותדע שכן שהרי בשנים שאמרו הרגנוהו פסקינן (בתוספות כתובות ד' כ"ב ע"ב) דישא א' מהם אשתו יעוי"ש וגם בזה"ז הדין כן. וכן הוא בהדיא בב"י אה"ע (סי' י"ב) הרי דלא עלה על דעת לומר שיהי' אסור בלא"ה כדי שלא יועילו לו מעשיו הרעים מזה לא התעוררו כלל שם הפוסקים לדבר מזה מאומה ש"מ דבאמת לית לן לאוסרה עליו מחמת זה דאל"כ הא גם בשנים הי' צריך לומר כן. הן אמת שכפי שכללא כייל לנו (התב"ש ביו"ד סי' ט"ז סק"ו) דאין לך שום עבירה בתורה שלא יקנסו חז"ל שלא יהנה ממעשיו וחשיב ואזיל שם כמעט רובם ככולם ואין גם מקום אחד שלא יהי' כן. הי' ודאי לכאורה הסברא שההורג הבעל יקנסו עכ"פ להרוצח שלא ישאנה וא"כ הרי חידוש באמת מאי איריא דחיישינן שמשקר ולזות שפתים בהא דיבמות פשוט כיון שאומר הרגתיו לא ישאנה. הנה נ"ל לומר כסברת הש"ס (דגיטין נ"ג ע"ב) על ר"י דלא קשה ממנסך דלכן לא קנסו משום דחומרא דע"ז מבדל בדילי ולא שייך לקונסו ה"נ י"ל בודאי על שפיכות דמים דלא עלילי אינשי למעבד כן להרוג כדי לישא ולכן לא קנסו חז"ל כלל בזה ונשאר הדין על מקומו דישאנה ואפילו לו יהיבנא לומר דגם בכאן יש לומר שיקנסו אבל עכ"פ לא הוי בכל מקום, רק קנסא דרבנן ולא מן התורה בשום מקום. וא"כ אם בישראל לא הוי רק קנס דרבנן מכ"ש בב"נ דבהו לא מצינו כלל שיקיימו חומרת חז"ל ושוב ודאי דלא קשה מידי. ואשר באמת נ"ל דבהורג לא קנסו