שו"ת ברוך השם צח

הסוגיא דגניבא שאמר ר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. ורבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא ורק מחמת גזירה כדאי' בש"ס גיטין ד' ע"ג ע"א שמא יאמרו יש גט לאח"מ הרי דאם עמד חוזר הוי מתנה שלו לאח"מ וא"כ הרי לעולם שפיר נכון לומר דלעולם ודאי אין המתים יכולין להקנות ורק הא דקני לאח"מ הוי הפירוש שנגמר הקנין כשמת אבל לעולם מאי פירושו היינו כשמת בסופו נתברר הדבר למפרע שקנה מחיים חיותו. משא"כ כשלא מת ועמד מחוליו הרי לא בא לכלל קנין וסופו הוכיח על תחלתו זהו ברירא דהך מילתא ומבואר כל זה בהסבר דברי הרשב"ם ז"ל ד' קל"ה ע"ב ד"ה הא שכ"מ כותבין ונותנין דהי' סברת המ"ד דבשטר נמי יועיל דכתב דכנכתב מחיים דמי אלמא דכל מתנת שכ"מ כשמת אמרינן דקנה למפרע מחיים. והרי פשוט כן מוסבר בפשיטות הלשון דהש"ס דאמרו בכלל כל התקנה בלשון דברי שכ"מ ככוכ"מ דמי הלא פשט הפשוט שדבריו שדיבר והלא אימתי דיבר הא דיבר כשהי' יכול לדבר והיינו מחייו וכן פשוט במה שנקטו הלשון ככוכ"מ ומהו הפירוש של כתובין ומסורין היינו שהוא כאלו כתב לו בקנין גמור דברים הצריכין כתב דייקא כגון קרקעות וכאלו מסר לו ליד המקבל דברים הנקנין במסירה וכן הוא בהדיא בסמ"ע ריש סי' ר"ן א"כ אם תרצה לומר שהתחלת הקנין יהי' רק לאח"מ על מה ולמה היו צריכין לומר הלשון הלז ככוכ"מ הא עכשיו אנו מוסרין לו ומהו הכף הדמיון. ועל כולם הלא ראינו ביותר במפורש בתוספות ב"ב ד' קע"ה ע"א בהדיא ככוכ"מ כבר עיי"ש הרי בהדיא כן. ולכן א"א כלל לומר שהתחלת הקנין יתחיל לאחר מיתה. ובפרט שהוא פשוט ומפורש בפה מלא להמעיין בלשון הטור חושן משפט ריש סי' ר"ן שכתב בהדיא דלכשימות קונה המתנה למפרע. וא"כ הא ודאי קושיתי במקומה ובתוקפה דבגט נמי נימא דלכשימות יהי' הגט חל למפרע ואלא דבגט לא תיקנו זה החיזוק שיהי' חל למפרע א"כ דקארי לה מאי קארי לה. והלא אם הי' רק במהיום ולאחר מיתה ברור לנו שהיא תנאה הא הי' הגט גט לכ"ע ורק מחמת דמספקא לן שמא חזרה הוי לזאת היא דחולצת ולא מתייבמת. ואשר בדין ע"מ שתתני לי מאתים זוז לרב הונא שאומר והיא תתן בקדושין ס' ובגיטין ע"ד הא גם כשנתקרע הגט הי' מועיל וה"נ כן ואלא דלא תיקנו א"כ לא מקשה ר' אבא מידי. ומהני שני ההלכות שבד' קל"ג וקל"ז שאנו רואין שאלמנותו נזונות ממתנת שכ"מ וכן במתנת בריא לראשון ואחריו לשני ונתן הראשון במתנת שכ"מ לאחר שבא שני וזוכה והמקבל לא יכול לזכות מכח הראשון לא הי' קשה מידי דהא נהי שאם לא היו כאן האלמנה והמקבל השני הי' ודאי זוכה המקבל המתנת שכ"מ למפרע מחיותו אעפ"כ כיון שהם זוכין בשעת מיתה ממש הלא הם קדמו והפסיקו ולא הניחו המתנה לבוא לידי גמר שתוכל כלל לחול למפרע והוא דבר פשוט. ולכן ליישב הקושייא כתבנו אז בדברינו לעיל שבביאור דיוק הלשון של רש"י ז"ל גיטין ס"ו משמע שבמתנה חלה בשעת מיתה פי' בשעה שהוא חי עדיין רק בשעת האחרונה ואלו בגט ליכא למימר כן משום דאיסור יבום בא לה ויהי' עתה ביאורו שהיינו למפרע חלה המתנה ובגט לא

אמנם מעצמי הדרני בי מטעם אחר דהא נשכח אז מלבי ששיטת רש"י ז"ל הוא להיפוך מכל רוב הראשונים וכאשר הובא בר"ן פ' מי שאחזו דגוסס לרש"י ז"ל אין יכול ליתן מתנה יעוי"ש היטב וכן הוא בטור אה"ע סי' קכ"א ובב"י בביאור השיטות הללו. וא"כ איך זה אוכל לפרש שעל שעת מיתה תחול דאז עכ"פ הוי גוסס ואדרבה עוד גרע מניה ואיך זה נוכל לכוון זה בכונת רש"י ז"ל ששיטתו הוא להיפוך. לכן עתה עיינתי קצת ביותר ונ"ל לומר דרך פשוט ונכון בביאור פי' הש"ס הלז ויהי' הכל על נכון בעזה"י וכלל גדול אצלינו שדרך הפשוט הוא חביב תמיד ביותר מדרך הבא לפלפל ולחדד. והוא כמו שאגיד. דהנה תנן התם במשנה (גיטין י"ג ע"א). האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאח"מ תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאח"מ. ובש"ס דאם בשכ"מ גם בלא ציבורין יתנו דדברי שכ"מ ככוכ"מ דמי. א"כ הא זהו דפריך ר' אבא כאן בדף ס"ו אי מה מתנה ישנה לאח"מ פי' כדתנן כאן דאפילו לא מטי לידי' דמקבל עד אחר שמת הנותן אפ"ה תני דיתנו לאח"מ. אף גט ישנו לאח"מ פי' ולמה זה תנא ברישא דהאומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאח"מ. וע"ז שפיר ניחא השתא התירוץ דהגמרא דאמרה הכי השתא בשלמא מתנה ישנה לאח"מ פירושה היא דחידשה גמרא באמת דבר שלא הי' נשמע לר' אבא בעת שהקשה דהלא בגט יש ענין אחד שהוא יוצא מן הכלל מה שיש במתנה דבשלמא במתנה הא בעינן רק שהמקבל יזכה במתנה כדרך שזוכה הלוקח במכירה ודרך מקח וממכר סגי. וגם האומר לחבירו הנני נותן לך מתנה זו וטלי אותה מעל גבי קרקע ודאי דזוכה ואלו בגט הא קיי"ל בגיטין ע"ח האומר טלי גיטך מעל גבי קרקע אינו כלום אע"ג דהיו כל פרטי הגט כדת וכהלכה אפ"ה משום הא לחודא שלא נתן לה מידו ממש לידה או לרשותה לא נתקיים הפסוק ונתן בידה ועכ"פ עד דעריק לה חרציה יעו"ש. והוא רק בגט מגזה"כ ונתן בידה ולא מהני קנין בלבד דלכן חליפין לא מועיל בגט. והלכך שפיר כשמת הבעל טרם מסר לידה השליח דנתינת השליח חשבינן ממש כאלו הבעל כידוע ששא"כ וחשבינן עריקת חרציה של השליח כאלו הבעל עצמו עריק לה חרציה א"כ כל זה כשהבעל חי ומנענע באיבריו אבל כשמת ומושכב לארץ א"כ הרי הוי אז כאלו היא המתגרשת נוטלת הגט מעל גבי הקרקע שהמת הוא כקרקע לאחר מותו. וזהו תהלי"ת ברירא דהך מילתא שזהו שאומרים כאן הכי השתא בשלמא מתנה איתא לאח"מ פי' כיון שהנותן הוציאה מרשותו שלו בחייו סגי דבשעה שנתן הי' חי ועכשיו נמי עצם המתנה איתא לאח"מ כסף או המטלטלין הא ישנן לפנינו ורק הקונה קונה אותה לאח"מ זה לא איכפת לן דחשבינן קניית הקונה עם נתינת הנותן למפרע. אבל גט לאח"מ מי איכא פי' כיון דלא הגיע לידה לשם גט אלא לאח"מ הו"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע וזהו שפירש"י ז"ל לאחר שמת מי מגרשה כיון שאנן מוכרחין שבעת גמר הגט לא יהי' קנין בלבד אלא גם נתינה מיד המגרש ולאחר שמת הא אין לו חיות ליתן ורק היא נוטלת את הגט והוא אינו נותן. עד כאן ותו לא מידי. ואחר כל האמור נזכרתי מאמר הגמרא דב"ב גנובי גנבא למה לך ואיך זה לא נעיין בדברי האחרונים ומצאתי כי תה"ל על הדרך שדרכתי היא מסילה העולה בית אל שהקצ"ח ריש סי' ר"נ הביא שיטת התוספות והרא"ש דגיטין ג"כ שזוכה למפרע והיינו מחיים שאין מתנה לאח"מ ורק לא זכר דברי התוס' דב"ב קע"ה שהבאתי לעיל. אחר כותבי זה ראיתי להנתיבות המשפט שהראה מקום לעיין במהרי"ט וראיתי כי תה"ל הכל אמת ויציב דהרי המהרי"ט ח' חו"מ סי' ע"ד הסביר בדרך אריכות רק כאמור שזוכה למפרע מחיים יעו"ש. וא"כ ודאי הדרא קושיתי לדוכתה אלא ע"כ כמ"ש ודו"ק

סימן ע"ד

ב"א הרה"ג מוהר"ר יצחק הירש עסמאן כתב לי שקשה לו שני המאמרים הנראין כסתירה לכאורה מש"ס דגיטין (דף נ"ז ע"ב) דאמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם ואלו התם בב"ק (ס"א ע"א) כל המוסר עצמו עד"ת למות א"א הלכה משמו. ורצה לתרץ דבתלמוד תורה דגופי' שלומד לעצמו הלכה ע"ז לא כתיב כי היא חייך ושפיר ממית עצמו עליה ובת"ת ללמד לאחריני שם כתיב כי היא חייך ואסור למסור עצמו למות והא דר"ע עם פפום שאני דחלקם בחיים. ואני אמרתי בזה דנקדים פשט הפשוט דהגמרא ב"ק ס' מסרו עצמן שם למות על הדברי