שו"ת ברוך השם ק

גם חז"ל וכנראה מפשט הסוגיא דיבמות הנ"ל. ולענין בן נח הגם דאין למדין מדברי אגדה אבל אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהא הוי דהרי אמרו דנחש הקדמוני הי' כל עיקר שישא את חוה ודו"ק. וכן בעוג אמרו שזה שבא לסבב שיהרג אברהם כדי שישא את שרה. וכן בש"ס סנהדרין (ד' ק"ח) או שמא לאשתי אתה צריך וכו' ודו"ק. אלמא דזה הי' להם לפשיטות שכשיהרג הבעל יקח האשה בהיתר פשוט ולסברא הנ"ל שחידשתי די"ל דלא יהי' בכה"ג גם קנסא דרבנן דלא עבידי אינשי למעבד כן להרוג אדם וכסברת הש"ס דגיטין גבי מנסך. יש לי להראות עוד סמוכין לזה מהש"ס דכתובות (ד' ס' ע"ב) מת מותר גמלתו אסור רב אשי אמר אפילו מת נמי אסור דלמא קטלה לי' כדי ליזול לינסוב והביא מעשה שהי' דהוי עובדא וחנקתי' כדי שתנסבא ואפ"ה דחה הש"ס ואמרו דלא חיישינן לזה דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו ותלינן מה שאירע במקרה שנכנס בה רוח שטות יעוי"ש וה"נ ממש כיוצא בזה והוא נכון בעז"ה

סימן ע"ו

על מה שנשאלתי להקשות על רב המנונא דקיי"ל כותי' כדאיתא בתוספות (יבמות קט"ז) דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מצד חזקה אין אשה מעיזה. והקשה חכם אחד הלא לוקמי חזקה זו נגד חזקת א"א שלה. והנה התירוץ שאמר לי שהרי אינה סותרת החזקת א"א רק שאומרת שנתגרשה. יפה אמר. ובאמת הדבר מפורש היטב בסוגיא אחת הגדולה והחזקה (בב"ב ד' קל"ד ע"ב) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה. וכמה וכמה שיטות שונות נשנה ונאמר בדין הזה. והיוצא מהשיטה של הרמב"ן והרשב"א דהאומר גרשתי אינו נאמן דא"א דגרשה קלא אית לה אבל באומר יש לי בנים נאמן אפילו היכא דמוחזק באחין והכל רק מטעם הואיל ובידו לגרשה. ואתיא מיגו ומרע לי' לחזקה וכן הלכה פסוקה (בשו"ע סי' קנ"ו). בלי שום חולק. והרי קשה האיך בכח מיגו לעקור חזקה הא קיי"ל מיגו במקום חזקה לא אמרינן והסבירו הם ז"ל דאטו עוקר לגמרי החזקה דאטו אומר אין לי אחים במקום דמוחזק באחין. התם לא הי' נאמן. אבל הרי הא הוא אומר רק אשר יש לו בנים והא יכול להיות שיהיו לו אחין וגם שיהיו לו בנים א"כ הוא אינו עוקר משורש החזקה רק מתיר חזקת איסור בכה"ג מיגו מרע חזקה. א"כ הגע עצמך מה מיגו דהיא גריעא טובא מחזקה דהא האומר פרעתיך תו"ז אע"ג דיש לו מיגו דהי' אומר פרעתיך השתא אעפ"כ אינו נאמן מצד חזקה אין אדם פורע תו"ז א"כ חזקה טובה יותר ממיגו ואעפ"כ אתי' מיגו דאי פטר בגיטא ומרע לי' לחזקת איסור יבמה ומותרת אפילו לכהן. כידוע במל"מ. א"כ עאכו"כ בחזקה שאומרת לבעלה גרשתני דהיא ג"כ אינה עוקרת משורשה החזקת א"א רק מתרת החזקת איסור ואומרת נתגרשתי וזה יש מציאות שאמת כדבריה ומה יעלה על הדעת שלא תהא נאמנת משום חזקת א"א. הרי כה"ג דאינה עוקרת רק מתרת ודאי אתי' חזקה דאין אשה מעיזה ומתרת החזקת איסור א"א. והדברים ארוכין ואין עת האסף פה. ואגיד עוד דיבור אחד בזה. הגם שהוא למותר כי האמת כמ"ש למעלה שהוא מיוסד על אדני פז הנ"ל אבל י"ל עוד דהלא ע"כ לא אמרו אוקמא חזקה נגד חזקה רק היכא שאין כח החזקה השני' באה מכח החזקה הראשונה א"כ י"ל מאי אילמא האי מהך אבל בנ"ד אדרבה היא היא הנותנת מחמת שהוא בעלה אז דייקא אינה יכולה להעיז פניה בפניו א"כ משום הא גופא מחמת החזקת אשת איש שלה שהוא בעלה בלי ספק אז דייקא מחמת זה באה לה החזקה הטובה הזאת שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה א"כ איך תחזור ותאמר אינה נאמנת ודו"ק והיא סברא ישרה

סימן ע"ז

בגמרא ריש נדה אמרינן מ"ט דשמאי. אשה בחזקת טהרה עומדת. עיין מהר"ם למה לא תירצו חזק"ט דטהרות ועיין בס"ט ולא נייח גם שם. ובהקדם לבאר למה דמשני והלל היכא דלית לי' ריעותא מגופי' ואשה מגופה קא חזיא עכ"ל. וברש"י ז"ל עלולה ומועדת וביאור הדברים דפשטא דתירוץ הש"ס כן הוא דדוקא היכא דבעי מעשה מד"א להוציא מהחזקה כגון ספק נגע במת או בשרץ או ספק נגע דבעצם הענין וגופו לא איתרעי כלל רק מצד גוף אחר' אנו רוצין להוציאו מחזקתו אז אמרינן חזקה אבל היכא דאנו חוששין שמא נעשה ריעותא בלא דבר חוץ רק מצד עצם הענין אז חיישינן וע"ז דקדקו מגופה קא חזיא פי' בלא דבר אחר זר והשכל ג"כ מעיד דעל דבר אחר אמרינן כיון דספק הוא וחזקה שלא נתחדש עליו שום דבר רק כמו שהי' כן כעת. אבל היכא דלא הוכרח לומר שנתחדש שפיר חיישינן. אך עדיין קשה מחזקת חי דגם התם הוי חזקה שעשויה להשתנות ובלי חידוש ענין גוף אחר רק בגוף הענין נעשה ריעותא ואפ"ה הוה חזקה לכל דבר. ע"ז צריכין לתרץ דשאני התם דעכ"פ שינוי גדול נעשה בגופו ושפיר אמרינן חזקה שלא נשתנה מכמו שהיה וגרע יותר מנגיעת טומאה דאין שום שינוי באדם הנוגע (ורק חידוש ענין גוף אחר הוא). וא"כ האשה כיון דתרתי יש בה דמי לנגיעת טומאה דלא נשתנה גופה כל כך כיון דמועדה ועלולה לכך ואינו דומה כלל למיתה וגם אינו חידוש ענין אחר לכן חיישינן. והנה באמת קשה לענ"ד כעת א"כ אם הלל מסביר מילתא בטעמא דבאשה לא שייך חזק"ט א"כ מ"ט דמודה הלל לגבי בעלה דטהורה ואינה מטמאה במעל"ע לכ"ע ואי"ה יבואר בעז"ה. והנה הגמרא התחילה להקשות על דעת של שמאי והלל ממקוה שנמדד וכו' דבר"ה נמי מטמאין האדם שטבל. וקשה לכאורה על ס"ד דהמקשן דהרי ודאי גם המקשן מודה דחזקה הלכה למשה מסיני כדפירש"י (חולין ד' י"ב) וא"כ איך ס"ד להסביר משנתינו דמקוה על פשוטה בלי טעמא דתרתי לריעותא. אך הנה בהא דתירצו התם תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא הלא לכאורה הך לא יתרץ על הלל כלום דעדיין קשה למה אצלו ספק והכא ודאי. ועוד על הא דתירצו הכא חדא ופירש"י דכשבאת למימר לטהרות בחזקת טהורות הם עיי"ש. וצ"ע לכאורה מה כונתו בזה חדא מי לא ידע את זאת ומאן חולק בזה. שנית הא ודאי לא הוצרך רש"י ז"ל לומר דלטהרות יש חזק"ט אפילו אם עסקה בדבר ספק טהור שאין לדבר זה חזק"ט אפ"ה ודאי יודה שמאי דרק מצד חזקת טהרה של האשה אמרינן השתא הוא דראתה. שלישית אם אתה מצטרף לאיזה ענין החזק"ט של הטהרות א"כ גם במקוה נימא כן דהא כן פירש"י ז"ל לעיל ד"ה כל טהרות שנעשו כו' אך הנה אבוא לבאר הא דקשיא לי על הלל כיון דהוא סובר דאין לאשה בחזק"ט לענין קדשים ואמרינן עם סילוק ידי' מהבדיקה ראתה ומטעמא דהש"ס כנ"ל. א"כ מה הוצרך הלל דוקא שתראה כעת. ואז נימר לטמאה למפרע. אפילו בזמן שלא ראתה כגון אחר שבדקה בשחרית דעסוקה בטהרות כל היום למה לא חשש שמא עם סילוק ידי' ראתה ולדידי' תהא אשה אסורה לאכול בקדשים כל ימיה דמה מהני הבדיקה שבערבית לאותן שאכלה בשחרית שמא תראה ועברה למפרע וקשה מאוד ע"ז דאמרינן בגמרא ומ"ש ממקוה וכו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשה ודאי וכו' עיי"ש בפירש"י הלא למה לא הקשו גם להלל הקושיא דלמפרע. הלא. רק הלל פליג על החזק"ט של האשה כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתה וכדפירש"י משום דרגילה היא לכך. אבל במקוה דלית לה ריעותא מגופא הא בהדיא נקטו הש"ס בלשונם והלל כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דלית לי' ריעותא מגופי' וכו' א"כ הרי סובר הלל בהדיא בדבר דלית לי' ריעותא מגופי' דאמרינן חזקה א"כ קשה עליו נמי ממקוה דנם כן