שו"ת ברוך השם צו

בשהרגו דאז מפורש בקרא לא מצינו. ואדרבה כאשר זמם לאחיו קיים משמע. שפיר גם הסברא החיצונה מסייעא לזה דשמא לא הי' שלם. משא"כ במלקות. שאין כאן סברא חיצונה. ואדרבה הסברא מבררת לנו להיפוך. לכן חייבין לעולם. ועוד דהא דלוקין מ"מ היינו משום שם אחר משום שעברו על והי' אם בן הכות הרשע שחייבין מלקות. ולא מכאשר זמם נפקא ובזה מיושב הכל ודו"ק. דברי ידידו וכו'

סימן ע"א

נשאלתי מחד צורבא מרבנן להסביר לו דברי הש"ס (נדה דף י"ג) שאמרו המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ופריך ולימא אסור. ומשני משום דקמגרי יצה"ר אנפשי'. ויש להבין ממנ"פ אם נאמר דכל מקום שנאמר על שום דבר לשון אסור. אינו חייב נידוי. א"כ קשה למה פריך ולימא אסור. הא י"ל דלהכי לא אמר אסור. דא"כ היינו פוטרים אותו מנידוי. והכא באמת חייב נידוי. לכן לא יכול לומר אסור סתם. ואין לומר דהכי פריך למה חייב נידוי. מפני מה גדול עונו בזה לחייבו נידוי. וע"ז משני שפיר. ז"א. דא"כ הו"ל לומר מאי טעמא. ולישני משום וכו'. אלא ע"כ מדנקט ולימא אסור משמע ודאי דגם בכל מקום דנקט אסור חייב נידוי נמי. וא"כ קשה מאי משני משום וכו'. דאכתי קושית המקשה במקומה עומדת. דהא אם יאמר סתם אסור ג"כ נדע דחייב נידוי. כבכל דוכתא. ומאי אולמי' דאיסור זה שהוצרך לפרש בו דחייב נידוי. ולא רצה לסמוך על לשון אסור סתמא. והשבתי לו דזה ודאי דבכל מקום שאמרו חז"ל לשון אסור. חייב נידוי נמי. וכמ"ש כן הר"ן ז"ל (פ' שמנה שרצים) ד"ה אמר רב וכו' עיי"ש. ואפ"ה לא קשה על הש"ס כאן דמשני משום וכו'. דהנה התוס' (יבמות סוף דף כ"ב ע"ב) בד"ה כשעשה תשובה וכו' וז"ל אותן שהוציאו מפיהם ברכה לבטלה או שעשה מעשה שנתחייב נידוי אז אפילו כשעשה תשובה ידי נידוי שלו לא מיפטר. עכ"ל התוס'. וא"כ לפ"ז י"ל שזהו החילוק דאם נאמר סתם אסור אז רק ראוי לנדותו אבל כשעשה תשובה מיפטר ושוב לא ינדו אותו. אבל אם אומר יהא בנידוי גם תשובה לא מהני לו כסברת התוס'. ולכן משני הש"ס שפיר משום דקמגרי יצה"ר אנפשי' וכו' כנ"ל ודו"ק

סימן ע"ב

במשנה (יומא ד' י"ח) הוא פורש ובוכה. פי' הכה"ג. וקשה מאוד בשלמא הם פורשים ובוכים מפורש בש"ס דהחושד בכשרים לוקה בגופו אבל הוא שבכה לא מובן הלא זה יסתור הא דאמרו אשרי למי שחושדין אותו ואין בו (והגם דלכאורה גוף המאמר הלז נמי נסתר קצת לכאורה ממאמר אחר שבש"ס סנהדרין (ק"י) אשר דרשו על הפסוק וישמע משה ויפול על פניו מלמד שחשדוהו באשת איש ש"מ מדנפל על על פניו שאין לומר ע"ז אשרי. הנה אי משום הא לא אירי' דרק מחמת שחשדוהו בא"א ח"ו לכן נפל על פניו והטעם דהנה קיי"ל בש"ע סי' קכ"ח באו"ח דכהן שיש לו בת שהמירה אין נוהגין בו קדושה. וכתב שם המג"א דרק מחמת זנות נגעו בה דאם למשל המירה וידוע שלא זנתה אינה מחללת אותו דרק זנות מחללת אותו וכדרך הזה יש נמי בש"ס דכל שעסקיו עם הנשים סורו רע עי' סוף קדושין ורק מחמת חשד זנות. וכה"ג בש"ץ שלא יצא עליו שם רע בילדותו הוי הפירוש שם רע דזנות דייקא. וכן הכהן שנושא נשים בעבירה אינו רשאי לעבוד עד שיהי' נודר ועובד יורד ומגרש ש"ס בכורות וגיטין ל"ד ל"ה. יעו"ש. ודקדקו רק נושא נשים בעבירה וכעין זה בעדי הגט ברמ"א סי' ק"ל בהם מעכב שלא יהיו חשודין על העריות יותר מכל עבירות שבתורה וא"כ כ"ש שלא יהי' מלך ישראל כשיצא עליו חשד עריות. ולזה פרשתי דרך אגב הפשט הפשוט בש"ם מו"ק י"ח ע"ב אהא דאמרו אין אדם נחשד אלא א"כ עשאו מקצתו מהא דמלמד שחשדוהו. הפי' כך דלא דח"ו חשדוהו רק התכוונו להוציא קול כדי שיהי' עליו שם פסול קצת ומה עשה משה ותירצו דכל חשד אין הכונה כשיצא חשד אלא כשיהי' אפשר לומר דהחשד הוא אמת אבל אם ידעינן בבירור שהוא שקר אין עליו שם נחשד והיינו דאמר שם בש"ס אין אדם נחשד אין הפי' דהעונש הוא משמים. אלא הפי' הוא דאין אדם נקרא בשם נחשד רק כשי"ל שעשה הדבר. והמקשן סבר דהפי' הוא כאשר כל העולם מבינים והסביר לו אח"כ התרצן התם משום שנאה הוא דעבוד. ומעתה הוי הפי' דאין אדם נחשד היינו דלשום דין שבכה"ת לא הוי עליו שם נחשד כשיודעין בבירור שהוא שקר) ועתה הרי קשה איך זה בכה הכה"ג כיון דבאמת לא הי' עבירה דזנות וגם ידע שאין בו אבל אמרתי דהשושנת העמקים של הפמ"ג חקר במי שיודע ברור שהחתיכה כשרה רק שני עדים מעידים שקר שהיא של חלב אעפ"כ אסור לאכול משום דהא עכ"פ רבע אסור ע"ז מחמת התורה וא"כ כה"ג שאומרין עליו שמא הוא צדוקי מה יועיל עבודתו שיעבוד ולכן פורש ובוכה פי' פורש שעושה תשובה כרי שיראו שעושה תשובה וידעו גם הם שטעו בראשונה בו יאמרו הא עכ"פ עשה תשובה לפנינו ובר"ם ה' תשובה אי' דגם הצדוקין העושין תשובה מועיל. ושוב גם לשיטתם יצא עתה לכשרותו ושוב לכל האופנים יועיל העבודה וע"ד הפשוט י"ל דבכה לא על שחשדוהו אותו רק ע"ז שהרי בבית ראשון לא היו כה"ג כאלו שיטעו בם ורק בבית שני כידוע בש"ס שם דתרקבא דדינרי העלתה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא שהעמידו ליב"ג לכה"ג ולכן בכה שישיב הקב"ה שופטיהם כבראשונה שלא יהיו כלל כה"ג כאלו שיעלו על דעתם לטעות כזה

סימן ע"ג

תנן התם (גיטין ס"ו ע"א ב"ב ד' קל"ג וד' קל"ו ע"א) הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאח"מ פי' רשב"ם אבל אם לא כתב מהיום לא נתן להם כלום דאין מתנה לאח"מ דבההיא שעתא אין לו חלק בהן שיוכל להקנותן. וכן בש"ם שם בשלמא גבי גט מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא ה"ק גופא קני מהיום ופירי לאח"מ וכן פירשב"ם לעיל דף קל"ג ע"א ד"ה אמר רבא מגרע גרע וכו' דהא אין מתנה לאחר מיתה. וכן פירש"י ז"ל בגיטין ד' ע"ב ע"א במשנה ד"ה מהיום ולאח"מ דבשלמא גבי מתנה א"ל גופא מהיום ופירי לאח"מ וכן פירש"י שם בגמ' ד"ה כרבנן ואי לא ה"ל מתנה לאח"מ. א"כ לכולם שפה אחת דמתנה ליתא לאח"מ וקשה א"כ איך נוכל ללמוד סתם סוגית הש"ס בגיטין דף ס"ה סוף ע"ב בסוגיא דגניבא יוצא בקולר הוה ואמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא ואמר ר"ז דרא ר' אבינא לסילתי' ואזל לרב הונא רבי' דאמר גיטו כמתנתו וכן מתנתו כגיטו אע"ג דלא קני מיני' וע"ז מתקיף לה ר' אבא אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה אף גט וכו' הכי השתא מתנה איתא לאח"מ אבל גט לאח"מ מי איכא עכ"ל אומר אני מרא דאברהם מנלי' להו כך פשוט דמתנה ישנה לאח"מ והא מסוגיא דש"ס ב"ב פשוט להיפך דאין מתנה לאח"מ וממש כהאי לישנא שאמרה רש"י ז"ל בכתובות ב' ע"ב דאין המתים מגרשים. בהאי לישנא נמי תאמר על המתנה דאין המתים מקנין וכדאמר באמת הרשב"ם כן וא"כ איך זה החלט פשוט שלהם שמתנה ישנה לאח"מ. ואין לומר דכונת הש"ס ור' אבא דהיינו על פי התקנה דרבנן הוי ודאי לא נוכל לומר דא"כ היו צריכין לומר אי מה מתנה תיקנו רבנן ולא לומר כל כך פשוט. ובפרט שאין אופן כלל לומר כן דהא אחר שתאמר תקנה א"כ לא יוקשה מידי התם תיקנו רבנן אבל בגט הא לא תיקנו ואין להתעקש ולומר דזה באמת כוונו בש"ם באמרם הכי השתא וכו' זה ודאי לא מצית אמרת הכי חדא דהא מרש"י ז"ל בגיטין לא