שו"ת ברוך השם צה

רישא בסתם וסיפא במפרש. והנה לפ"ז הוי הדין דאם נשבע סתם ואכל נבילות דפטור. דנבילות אינו ראוי מיקרי. ועיי"ש (דף כ"ד) בפירש"י ז"ל ד"ה אלא כדרבא לא תימא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם ולא קשיא דנבילות ראוי מיקרי רק אריא הוא דרביע עלייהו עכ"ל רש"י ז"ל. ונראה לפענ"ד דרש"י אזיל כאן לשיטתו שפירש במשנה (סוכה דף מ"ב) מקבלת אשה מיד בנה הלולב וכו' ומפרשינן בש"ס שם דמהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא. אימא לא תקבל קמ"ל ופירש"י ז"ל שם דכיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. עכ"ל. אלמא דכל דבר הראוי לשום אדם אחר תו ראוי לכל קרינן בו מש"ה שפיר כתב רש"י ז"ל גם כאן דנבילות ראויין לאכילה מיקרי דכיון דראוין לעכו"ם אף דלישראל אסור אפ"ה משום דלעכו"ם ראוי הוא גם לישראל נקרא ראוי רק דאריא הוא דרביע עלה. שישראל אסור לאוכלן משום גזירת השי"ת אבל באמת מיקרי ראוי. א"כ לפ"ז ה"נ באכילה ע"י הדחק. כיון שראוי לאדם אחר כשהוא רעב גם לזה שהוא שבע נקרא ראוי. והויא אכילה ושפיר חייב. דכדרך הנאתן מיקרי

אבל לפי שיטת הר"ן שם בשבועות שגורס בענין אחר עיי"ש וסובר דנבילות מיקרי אינו ראוי. כמו עפר ושארי דברים שאינם ראוים לאכילה כלל לשום אדם בעולם וכן נבילות נמי אינו ראוי לישראל כלל. הלכך אם נשבע סתם שלא יאכל ואכל נבילות פטור כמו אם הי' אוכל עפר ממש. משמע דכיון שאינו ראוי לאדם זה אינו ראוי כלל מיקרי אף שיש אדם דהוי ראוי לו. זו הוא שיטת הר"ן עיי"ש. א"כ לפ"ז י"ל דאכילה ע"י הדחק בשאר איסורים נמי אינו ראוי מיקרי וכן הנשבע סתם שלא לאכול ואכל אכילה ע"י הדחק פטור דאינו ראוי מיקרי. זהו הנראה ברור לפענ"ד. והא דאיתא (שבת דף ע"ו) דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פרק י"ח מהלכות שבת) היינו רק לשיטת רש"י שם. אבל הר"ן פירש שם בהדיא במשנה שם דפטור עיי"ש. והרי"ף ז"ל השמיט שם הפלוגתא בזה. ולפ"ז יוצא לנו הדין דבשאר איסורים זה תלוי בפלוגתא דרבוותא הנ"ל. וכן גם ביוהכ"פ אם אכל אכילה ע"י הדחק נראה דמ"מ חייב לשיטת רש"י ז"ל ולא דמי לאכילה גסה דפטור דהתם טעמא דמילתא משום דמזיק את גופו אבל אם אכל ע"י הדחק כיון דאין מזיק הוא חייב על האכילה דכיון דראוי הוא כשהוא רעב ראוי נמי כשהוא שבע וכשיטתו בסוכה שם ודו"ק

סימן ס"ט

מצא אגרות שום ואגרות מזון. ושטרי בירורין. הרי זה וחזיר (ב"מ דף כ' ע"א). ופירש"י אגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו. וכן גם הר"מ בפי' המשנה והרע"ב ג"כ פירשו כן. וכן הר"מ בס' הי"ד ובטושו"ע (חו"מ סי' ס"ה) וכל המפרשים דאגרות שום הוא ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה. ושטרי בירורין פירש הגמרא דהיינו זבל"א וזבל"א ולפ"ז תמה תמה אקרא. מה זה ועל מה זה שינה רש"י ז"ל לשונו וביאורו בש"ס (מו"ק דף י"א ע"ב) במשנה ואלו כותבין במועד אגרות שום ופירש"י שם וז"ל אגרות שום בכך שמו ב"ד שדה זו ונתנו לאחים כך וכך נגדו עיי"ש. וכן על שטרי בירורין פי' רש"י ז"ל שם וז"ל שביררו ב"ד חלק זה לאח זה וחלק זה לאח זה. והמעיין בכל דברי הראשונים והאחרונים שם במו"ק פירשו כולם בפשיטות כמו שפירשו בב"מ דאגרות שום היינו ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה. ושטרי בירורין היינו זבל"א. וזבל"א ורק רש"י פירש בענין אחר וטעמא רבה בעי. ואמרתי דרש"י ז"ל לשיטתו. דאי' בסנהדרין (דף ז' ע"ב) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו אפילו בין בית לעליה ובין גרו בין תנור לכיריים וכל הפוסקים בשו"ע חו"מ סי' י' פירשו הכוונה שיהא בעיני הדיין דין שוה פרוטה כדיו מאה מנה. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן ופירש אפילו בית לאח זה ועליה לאח זה לא תאמר טול אתה בית ואחיך עלי' וכו' אלא העלה אותן בדמים עיי"ש היטב. ומש"ה שינה פירושו לענין חוה"מ. לומר לך דאפילו כתיבה כזאת שנלמד רק מיתור דקרא לשום בית לזה ועליה לזה ג"כ כותבין במועד וממילא נדע דכ"ש דשרי לכתוב נכסי לוה למלוה שזהו מקרא מלא ודו"ק

סימן ע'

מה שהשבתי למופלג אחר כסוגיא דהרגו אין נהרגין ומכות דף ו' ע"ב)

ע"ד שאלתך להסבירך טעמו של דבר למה אם לא הרגו נהרגין העדים זוממין ואם הרגו אין נהרגין וגם מהו סברת הר"מ ז"ל שסובר דבמלקות אפילו כשנלקה לוקין העדים זוממין. והמפרשים כתבו בזה להסביר הענין עיין כ"מ (פ' כ' מהלכות עדות) והוא מדברי החינוך עיי"ש. ונראה לפענ"ד להסביר הדבר היטב. דהנה (פ"ק דחולין דף י"א) גמרינן מעדים זוממין דאזלינן בתר רובא. דאל"כ ניחוש דילמא גברא דאסהידו בי' טריפה הוה וכי תימא דבדקינן לי'. הא תנא לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין עכ"ל. והנה לכאורה קשה למה הוצרכו להאריך ולהביא מימרא דהרגו אין נהרגין הא עיקר הראיה רק מלא הרגו דנהרגין. דמזה לחוד מוכח דאזלינן בתר רובא. אך האמת ודאי כן הוא. דהנה עד כאן לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא רק אם עדיין חי הוא דרוב בני אדם חיים שלימים הם בלא חולי ועיין (קדושין דף ע"ט) דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ובשו"ת שואל ומשיב (מהד"ת ח"ב) אבל אם מת איפכא אמרינן דרוב בני אדם שאינם חיים לאו שלימים הם. ובההריגה איתרע חזקתו. והא דחייבה התורה לההורג הוא משום שהחיוב בא עליו מעת שהתרו בו העדים שאז החזקנוהו בשלם אבל בעדים זוממים שאנו באים לחייבם מצד העדים האחרונים המזימין אותם. א"כ היינו דוקא כשבאו העדים האחרונים כשההורג חי דאז הוא ודאי בחזקת שלם. והמוזמין רצו להורגו. מש"ה שפיר נהרגים משום דרוב בני אדם חיים ושלימים הם. משא"כ כשהרגוהו דאז בעת בוא העדים המזימים כבר נהרג. והרי השתא נתחדש חיוב הריגה על המוזמין ולא מקודם לכן חיישינן שפיר דילמא טרפה היי דהא השתא כבר מת. ודו"ק. משא"כ בדין מלקות דלא שייך סברא דאזלינן בתר רובא רק צערו של זה לכן מלקין גם אותם

ועוד אמרתי ליישב הקושיות הנ"ל בדרך אחר. דהנה לכאורה קשה דהא קיי"ל ביומא פ' יוהכ"פ (פ"ד) ובכמה דוכתי שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וא"כ איך נהרגין משום רובא. ולמה לא ניחוש למיעוטא לפקוח נפש הרוצח והעדים זוממין. וניבעי בדיקה דוקא וא"כ אפילו לפי מה שתירצו התוס' (בחולין י"א ד"ה ליחוש) דע"כ מדכתיב באבן או בכלי ברזל מוכח דלי אפשר בבדיקה אפ"ה נדחוק נפשין ונוקמי' לקרא בשהי' הקרום של מוח מגולה. מכח הך קושיא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. אלא ע"כ אנו צריכים לתרץ ע"פ מ"ש התוס' (ביומא פ' יוהכ"פ דף פ"ה) בטעמא דמילתא שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום שהכתוב אומר אלה המצות אשר ועשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל וא"כ הרי ע"כ דוקא בהני מצות שאין דוחין נפש. אבל באלו המצות אשר בודאי חייב מיתה א"כ אלה המצות כמו שאין כאן שום פקוח נפש. ואם היינו אומרים דאזלינן בתר רובא גם אפילו בפקוח נפש היינו הולכין אחר הרוב וא"כ כיון שהנפש נדחה מפניהם חשיב נגדם כאילו אינו ודוק. ולכן שפיר נאה אם הרגו שאין נהרגין כיון דמסברא החיצונה אין נהרגין לעולם משום שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. ויש לנו לחוש דילמא טרפה הוא ורק כיון דקרא גלה לנו לכן אין אנו חוששין לפקוח נפש. משא"כ