שו"ת ברוך השם צד

בו ביום שגמר הפעולה. כאשר צוה השי"ת ביומו תתן שכרו א"כ ודאי דהיא מקודשת לו. דהא יהיב לה מידי שהוא שלו. דהא אם הי' רוצה לתבוע שכרו ממנה. היתה מחויבת לשלם לו וכדלעיל. וראי' לזה מדברי התוס' הנ"ל. ועיין גם בר"ן (שם פ"ב דקדושין) שכתב שם בסוגיא זו, וז"ל נהי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. אפ"ה אינו יכול לתובעה כל שעה קודם גמר מלאכה. דקיי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ונ"מ דאין האשה מתקדשת בו עכ"ל עיי"ש. הרי מוכח בהדיא מדבריו דאי הוי אמרינן דשכירות משתלמת כל שעה ושעה שעשה המלאכה. ודאי היתה מקודשת. משום דיהיב לה כל דמי השכירות. שהי' לו זכות בו. אף דהדמים עדיין הם ביד האשה. אפ"ה כיון שיכול לתבוע ממנה. חשוב הוא כאילו הם שלו ממש. וא"כ כמו שבמלוה שהגיע זמן הפרעון. דיהיב לה מעות בעין. אם קידשה ביום הפרעון מקודשת. וכנ"ל. כמו כן אם אמר בשכר שעשיתי. ג"כ תהא מקודשת. וא"כ שפיר קשה למה אמרו בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת. והא הגיע זמן השכירות ליפרע. וכבר החזיר לה החפץ

ונראה לפענ"ד דיש לחלק ביניהם. דאם הלוה לה מעות בעין לזמן קצוב והגיע זמן הפרעון. דהתם ודאי היא מחויבת להחזירם לו מחמת שהם שלו ואינה יכולה לדחותו לזמן אחר והוה כמו גזילה. מש"ה שפיר אמרינן שאם הגיע הזמן לפרוע החוב אף שהם עדיין ביד האשה אפ"ה מקודשת לו. כיון דשוב אינה יכולה להוציא המעות הויין כמו פקדון דידי' דודאי מקודשת בפקדון. ולכן מקודשת לו. אבל בשכירות דידי' אי לאו שהתורה חייבה לשלם להפועל בו ביום שגמר הפעולה. הי' יכול לדחותו לזמן אחר. א"כ הא שמחויבת לשלם לו תיכף. הוא רק מחמת שלא תעבור על עשה ול"ת כמפורש בש"ם (ב"מ פ' המקבל) הלכך הדר הוי אצל הפועל כמו מלוה שלא הגיע זמנה ליפרע עדיין. דמחמת חוב שלו הא הי' יכול לדחותו מזמן לזמן ולכן אינה מקודשת. אך זהו קצת דוחק. ויותר נראה לומר דהכא איירי שזקף שכרו עליה כבר במלוה. וכן משמע להדיא מדברי רש"י ז"ל (בב"ק דף צ"ט ע"ב) וז"ל וכ"ש בשכר שעשיתי משום דמיום שהחזירו לה נזקף שכרו עליה במלוה עכ"ל עיי"ש הרי ביאר להדיא דהכא איירי שזקף עליה במלוה. וברור שהוקשה לו דהא הגיע זמן הפרעון ולמה לא תתקדש ולכן פירש כן. וזה נכון בס"ד והכל ניחא

סימן ס"ח

יש להסתפק בהא דקיי"ל באכילה שביוהכ"פ דלחייבו כרת בעינן שיאכל דברים הראוים לאכילה כמבואר (פ' יוהכ"פ דף פ"א) מהו הדין באכילה שע"י הדחק אי מיקרי זה ראוי לו וחייב או אינו ראוי ופטור. והנה באכל שלא כדרך אכילה כגון חלב חי חקירה זו איתא בשו"ת שאגת ארי' (סי' ע"ו) וכתב שם דחייב ביוהכ"פ. ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה (סי' נ"ה בח"א) השיג עליו ופוטר. אבל בנידון כזה שאכל ע"י הדחק יש לעיין. ולבוא לעמק הביאור לפשוט הספק הזה יש להאריך קצת

הנה בש"ס (ב"ק דף ק"י ע"א) אמרינן אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו אכילה היא עיי"ש. וא"כ מפשטות לשון הש"ס מבואר דשניהם דומים זה לזה. אכילה ע"י הדחק ואכילה גסה וכיון דקיי"ל (יומא דף פ' ע"ב) אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור לא תעונה כתיב פרט למזיק. וא"כ כיון דשניהם דומים זל"ז. כמו האוכל אכילה גסה פטור. כן גם האוכל ע"י הדחק פטור. אבל לפ"ז יוקשה לנו מאד. דהא קיי"ל (שבת דף ע"ו ע"א) דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וכן מבואר גם (בב"ק דף י"ט ע"ב) דבהיזק דשן בעינן שיאכל דבר הראוי לו ואפ"ה אמרינן שם דאוכלים הראוים לו ע"י הדחק מיקרי ראוי לו וכ"כ גם הר"מ (פרק י"ח מהלכות שבת. ופ"ג מהלכות נזקי ממון) דע"י הדחק ראוי מיקרי. ומכ"ש לפי גירסתינו בש"ס שם דריש לקיש סובר דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה והכא בפ' יוהכ"פ סובר הוא עצמו דאכילה גסה לאו אכילה היא. וא"כ לפי הש"ס דב"ק דשוין זל"ז סותרים דבריו אהדדי. אך באמת נראה דלעולם שניהם דומים זל"ז כמבואר בב"ק. וכן גם הסברא נותנת ששניהם דומין זל"ז. דהא על פי' אכילה ע"י הדחק מפרש רש"י ז"ל (בפ' כיצד הרגל שם י"ט) דכל דבר דאין אורחי' למיכל בכל שעה הואיל ואורחי' למיכלינהו ע"י הדחק כשהן רעבין ראוין להן קרינן ושמי' אכילה אף היכא דאכלה אותן שלא ע"י הדחק עכ"ל רש"י שם. וכן פירש שם הנימוק"י עיי"ש. אלמא דכל דבר דאורחי' למיכל בעת שהוא רעב ראוי קרינן לו אף כשאכלו בעת שהוא שבע. א"כ הא ודאי דזהו פי' של אכילה גסה ג"כ דפירש"י שם דמחמת שהי' שבע כל כך מאכילת הערב עד שנפשו קצה באכילה א"כ אם הי' רעב הי' ודאי אוכלן. רק מחמת שכבר אכל כל צורכו לכן אין ראוי לו עוד שום אוכל בעולם. וכל אוכלים נקראים אינם ראוים לו. הרי משמע להדיא שדומים זל"ז דהא שניהם בחדא מחתא נינהו. ונשאר לנו הקושיא הנ"ל. ולכן נלפע"ד לומר דלעולם גבי היזק דשן דאמרינן התם שע"י הדחק ראוי קרינן לה התם נמי אכילה גסה ראוי קרינן לה. והכא ביוהכ"פ דבאכילה גסה פטור גם באכילה ע"י הדחק נמי פטור. וטעם הדבר נ"ל לומר דבשלמא לענין היזק דשן בעינן שהשן לא יהי' משונה כגון שאם אכל אוכלים שאינן ראוים לו כלל אף בעת שהוא רעב אז הא פטור הוא מלשלם משום דהוה משונה ואינו משלם רק חצי נזק. ע"ז שייך לומר דאוכלין שראוין כשהוא רעב אף כשאכל כשהוא שבע אפ"ה לא הוי משונה וחייב לשלם נזק שלם. אבל לענין אכילה ביוהכ"פ דבעינן שביום הזה תתענה נפשו מתאוות הגוף הלכך ודאי דכמו דאכילה גסה פטור משום דלא תעונה כתיב וכשאכל אכילה גסה עדיין עינוי הוא כיון שלא נהנה מהאכילה הזאת. כן נמי באכל אוכלים הראוים לו כשהוא רעב ואכלן כשהוא שבע עדיין לא נהנה מאכילה זו א"כ מה מועיל לנו מה שהי' ראוי לו אם הי' רעב. אבל השתא הא הוא שבע ואינם ראוים לו. וכמו באכילה גסה שהאוכלים היו ראוים לו ודאי כשהוא רעב אפ"ה כיון שבעת הזאת אינם ראוים לו פטור ולא תלוי דוקא מה שהאוכלים לא יהיו ראוים. דזהו מפורש במשנה אכל אוכלים שאינם ראוים פטור כגון שתה ציר או עשבים המרים וכמ"ש בר"מ הלכות שביתת עשור. לזה בא ריש לקיש וחידש לנו דאף היכא שהאוכלים ראוים אפ"ה אי גברא אין ראוי נמי פטור דבעינן תרווייהו האוכל והמאכל ששניהם יהיו ראוים להאכילה א"כ ודאי נמי אוכלים שאין ראוים לו רק ע"י הדחק כשהוא רעב אפ"ה אם אכלם כשהוא שבע מ"מ הא בעת השביעה גברא לא חזי לאלו האוכלין ושפיר נתענה באכילה זו. ולכן דומה ממש לאכילה גסה

אך נראה לדקדק עוד בזה דהנה יש לעיין איך יהי' הדין בכל האיסורים אם אכלם ע"י הדחק מה דינם. ובשלמא אכילה גסה דפטור ביוהכ"פ ודאי י"ל דחייב בשאר איסורים דהא אכילה הוא ושפיר ראוי לו ודוקא ביוהכ"פ הוא דפטור משום דכתיב לא תעונה. רק שהמל"מ (פ"ה מהלכות יסודי התורה) חתר והעלה דבשאר איסורים נמי פטור. ועיין בשו"ת נוב"י בהשמטה ובשואל ומשיב (רביעאה ח"א סי' נ"ה) אבל אעפ"כ איך הדין באכילה ע"י הדחק בשאר איסורים אי פטור או לא. מי ואמרינן דהוי כמו אוכל שלא כדרך הנאה דקיי"ל כר' יוחנן פסחים דף כ"ג ע"ב) דפטור או דזה מיקרי ראוי לו והוי כדרך הנאתן. ונלפע"ד לומר דזה תלוי בפלוגתא דרבותינו הראשונים ז"ל דהנה בש"ס (שבועות דף כ"ג ע"ב) איתא דפרכינן שם דברישא קתני האומר שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראוין פטור ובסיפא קתני שאם אכל נבילות חייב והא נבילות נמי אינם ראוים מיקרי ומשנינן